חפץ חיים על ספרא, שמיני, מכילתא דמילואים ב לב

(לב) אהבה על אהבה. פירוש, תוספת דורון חדש מפני אהבת האל יתברך:

אין קיחה אלא שמחה. אנו למדין "ויקחו בני אהרן" מן "ויקחו את אשר צוה משה ויקרבו כל העדה ויעמדו" האמור למעלה. מה להלן בזריזות ובשמחה אף כאן:

מה ת"ל בני אהרן. וכי אין אנו יודעין שהם בני אהרן? אלא ללמד שלא חלקו כבוד לאהרן והתורה מרמז גנותם בדרך רמז שהם בני אהרן ולא שאלוהו:

נדב ואביהוא וכו'. הברייתא קדריש כל הקרא כסדר. מתחלה על תיבת 'קיחה' ואחר כך על "בני אהרן" ואחר כך על תיבת "נדב ואביהוא" שהוא גם כן יתר דהוה ליה לכתוב סתם כענין שנאמר "אחרי מות שני בני אהרן" וממילא אנו יודעים מדכתיב לקמיה אל אלעזר ואיתמר בניו הנותרים. אלא לרמז שסמכו על דעתם בעצמם ולא שאלו לשום אדם. ובפרט לדעת רבי עקיבא שדרש לקמיה מ"אשר לא צוה אותם" שלא נמלכו במשה רבן:

יכול אש זרה ממש. דהיינו אש של הדיוט:

ת"ל אשר לא צוה אותם. דמשמע שלא היה החטא אלא מצד שלא המתינו עד שיצוה אותם לעשותו אבל הדבר מצד עצמו ראוי והגון היה, דאילו היה אש זרה ממש איך היה מצוה אותם עליה:

מן הכיריים. שהוא אש הדיוט ממש והזרות בה בעצמה:

שלא נמלכו במשה רבן. דאילו נמלכו בו בודאי היה מוחה בם. והאי "אשר לא צוה" קאי על משה דאילו יתר הדברים הנאמרים בפרשה היה הכל מה שציוה משה להם כמה דכתיב "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה השם וגו'":

לא נתחייבו אלא על שהורו וכו'. לדברי ר' אליעזר אף על פי שאש של הדיוט היה על המחתה, מה שעשו כדין וכהלכה עשו, אלא שכל חטאתם היה לפי שהורו המה בהלכה ולא המתינו למשה רבם שידרוש להם זה. ומן הפסוק עצמו אין ראיה כל כך דאפשר היכא שיש אש השמיימי מצוה להביא דוקא ממנו. ונפקא ליה לר' אליעזר דבר זה מדכתיב "אשר לא צוה אותם" דמשמע שהעון היה על אשר לא נטלו עצה לזה ממשה רבם אלא הם עשו דבר זה מעצמם: