חפץ חיים על ספרא, שמיני, מכילתא דמילואים ב יג

(יג) זבח השלמים אשר לעם מכאן למדו שלמים לצבור. אף על גב דשלמי צבור מפורשין במקרא בפרשה אמור – מכל מקום אהרן למד מכאן סדר עבודה כמ"ש סוף פרשת צו [זית רענן]:

אכן קשה דהא שלמי צבור טעונין תנופה חיים וכאן לא היה כי אם לאחר שחיטה תנופת חזה ושוק כשאר שלמי יחיד? ואפשר דהכי קאמר, מכאן למדנו תנופת שחוטים בשלמי צבור, לפי שלא מצינו בכבשי עצרת אלא תנופת חיים וכיון שמצינו באלו שהיו שלמי צבור והוטענו תנופה שחוטים בחזה ושוק – הרי הוא דוגמא לכבשי עצרת ולהטעינם כן (וכדעת רבנן דסברי כן, עיין במנחות דף ס"ב). ואף על פי שאין דינן שוה בתנופת החיים – מכל מקום במה שהשוו מעשיהם למדנו אלו מאלו [הראב"ד]:

להגיד גדולתו וכו'. קשה מה ענין זה למקרא זה? ויש לומר מדכתיב "כאשר ציוה משה" משמע שעשה הכל כאשר ציוה משה:

שבשעה קלה למדו וכו'. ואף שבשבעת ימי המילואים למדו סדר עבודה – מכל מקום לא היה בקי כל כך כיון שלא שימש עדיין במעשה. אבל עתה הורגלו מיד בפעם ראשון ועשו בזריזות ולא פשעו בשום דבר:

שבעה עבודות. שחיטה וקבלה – והוא ממה דכתיב "וישחט..ויקריבו בני אהרן את הדם" דהוא קבלה; זריקה היינו שתים שהן ארבע מאיל העולה ומשלמים; הזאה על ארבע קרנות המזבח; וחיטוי היינו ממה שכתוב "ויחטאהו כראשון" וכפירוש הראב"ד שנתן על המזבח מתנה יתירה כדי לטהרו, או מה שנתן באצבע על הקרן חשיב הדבר לעבודה בפני עצמו; וכפרה – אפשר שגם בשמיני נתן מתנה יתירה על המזבח כמו בהשבעה ימים:

ועיין בראב"ד שהקשה למה לא חשב תנופה הנאמר במקרא זה? והגר"א הגיה במקום ’כפרה’ - ’תנופה’, ואזיל לשיטתו דסבירא ליה דגם בשבעת ימי המילואים לא ניתן כפרה יתירה בפני עצמו כמו שמוכח מהגהתו במכילתא דמילואים הלכה ל"ג, עיי"ש. אך קשה למה לא חדש הקטרה, וצריך עיון: