חפץ חיים על ספרא, שמיני, פרק ז ד

(ד) ידות הכלים. שאם נגעו בשרץ תטמא הכלי כולו ודריש ליה מדאמר "כל הנוגע" דהיינו כל הנוגע מהכלי – או הוא הוא ידו – יטמא הכלי:

יכול שאני מרבה יתר מהשיעור. היינו שהיה היד יותר מהשיעור שצריך להכלי להשתמש בו:

הכי גרסינן תלמוד לומר "בהם" לכל שהוא לצרכיכם. פירוש, נוגע שהוא היד שאתם משתמשים בהם יהיה לצרכיכם ואז חשוב כמו הכלי בעצמו ומקרי שנגע בהם השרץ. אבל מה שהוא יותר משיעור זה לא יקרא 'יד' ואם נגע שרץ בזה המקום אין הכלי נטמא:

הכתוב אומר במטמא. שהוא השרץ ד"בהם" הדר לשרצים האמורין מקודם שהם המטמאין ואת דרשת אותו על הלכים המיטמאין:

אף אני אומר וכולי. ר"ל גם אני מודה לדבריך דמה דכתיב "בהם" מיירי במי שנוגע בדבר המטמא דהיינו בשרץ ועל ידי זה מיעטנו להאוכל אוכלין טמאים שאינו מתטמא על ידם. ומה שאמרתי ד"בהם" אתי למעט בנגיעת השרץ ביותר מכשיעור – הוא אסמכתא בעלמא מקרא ועיקר הדין הוא מסברא דאין על זה שם 'יד':

אין האוכל וכולי. קמשמע לן הכא דטומאת גויה לאו דאורייתא ומשום הכי לא בעי הערב שמש ואפילו בתרומה וקדשים [ראב"ד]. וכן איתא ביומא (דף פ:). וטומאת גויה נקרא מה דקיימא לן דהאוכל אוכלין טמאין נפסל גופו מלאכול בתרומה: