חפץ חיים על ספרא, שמיני, פרק ב י

(י) וכי מפני אנינות נשרפה. דהם סברי דקדשי שעה וקדשי דורות שוין ובשניהם לא הותר לאכול ביום המיתה מפני האנינות אלא שהרשה להם הקב"ה הוראת שעה במנחה ושארי הקרבנות לאכול בלילה שאחר יום המיתה וגם זה החטאת היה דעתם להשהותו עד הלילה ולאכלו אלא שבינתיים נטמא באונס:

היה להם לשלשלתם לישרף. דלדידהו קדשי שעה וקדשי דורות שוין:

דבר אחר והלא מותרים לאוכלם לערב. ור' נחמיה סבר אנינות לילה דאורייתא דהיום תופס לילו עמו ופנחס לא נתכהן עד שהרג לזמרי ולא היה לו רשות לאכול בשר חטאת. ור' יהודה לאו דסבירא ליה דאנינות לילה מותר מן התורה – דהא איהו גופיה סבירא ליה לקמיה דלדורות אסור ביום ובלילה – אלא דבזה היה הוראת שעה דבלילה מותר מדכתיב "ואכלתי חטאת היום" - היום אסור והלילה מותר. ור"נ סבר דלא שנא לשעה ולא שנא לדורות בקדשי שעה הותרה להם אנינות לגמרי אבל בקדשי דורות לא הותר להם כלל:

מה ת"ל אלה. כלומר למה הזכיר המקרה שקרה אותו הואיל ומפני טומאה נשרף אלא כך אמר להם משה שמא מתוך טרדותיכם פשעיתו בו וטמאיתו ליה. אמה ליה אהרן כך אני בעיניך שאני מבזה קדשי שמים ופושע בשמירתם? וכי לא היה לי להסתכל באלו הבנים שכשעשו דבר שלא בעצה נשטפו בפשיעתם. אלא טומאה באונס הוא כגון שנפל עליו שרץ מת:

ובזבחים (דף קא.) מפרש מאי הן היום הקריבו את חטאתם וכולי שאמר להם משה שמא באנינות הקרבתם ופסלתם ואמר לו אהרן הן היום הקריבו את חטאתם (בתמיה) דפסלה בהו אנינות אני שאני כה"ג הקרבתי דמותר להקריב אונן ואפילו הכי לא היינו יכולים לאכלה ושרפנו לתנא קמא כדאית ליה מפני אנינות של קדשי שעה לא הותר ולר' יהודה מפני הטומאה שנגעה בו וזהו שמסיים ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה':