חפץ חיים על ספרא, שמיני, פרק יב ה

(ה) והעוף אינו מטמא במגע ובמשא. כדילפינן לעיל מקרא דנבילה וטרפה לא יאכל לטמאה בה – אין לך אלא מה שכתוב בה לא יאכל לטמאה בה:

בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה. אם תחב לו חבירו בבית הבליעה [דאילו אם בעצמו אכל הרי נושאה] כדתניא לעיל:

מה בהמה בשחיטה. יוצאה מידי נבילה כדכתיב "ושחט את בן הבקר" וקרא הכי קאמר אחר שביאר ענין נבילות אמר זאת התורה המוציאה לבהמה מידי נבלות שוה לבהמה ולעוף:

אי מה בהמה בשנים. בפרק ב' דחולין (דף כז.) ילפינן שם מקרא דדוקא בשנים והיינו לכתחלה ובדיעבד סגי ברוב שנים:

תלמוד לומר זאת. מיעוטא הוא לומר דנשתוה רק דבעינן שחיטה ובזה יצא מכלל נבילה ולא בשיעור השחיטה אלא בעוף סגי בסימן אחד או ברובו:

העוף הכשרו מן הצואר. דהיינו מליקתו אף בהמה הכשרה דהיינו שחיטתה מן הצואר:

תלמוד לומר ראשו. "ומלק את ראשו ממול ערפו" דהיה לו לומר "ומלק את הראש" ואמר "ראשו" למעוטי בהמה: