חפץ חיים על ספרא, שמיני, פרק י ב

(ב) יטמא תנור וכולי. הוא קאי על לשון התורה יטמא תנור וכיריים יותץ ומתחיל לבאר דכל זמן שהוא שלם הוא טמא ואין מועיל לו טבילה כמו לכלי שטף. תנור שבימיהם היה עשוי כמין קדרה ומיטלטל וכשבא לקובעו מעמידו בארץ ומדבק טיט ומעביהו בסביביו כדי שישמור חומו ולזה הטיט קרי "טפילה" שמטפלו ומחברו בו:

אם חתכו טהור. פירוש דסתם תנור האמור במקרא שלם משמע וכשחותכו באופן שמסיים הוא בכלל 'נתיצה':

חולקו לשלשה. דאם יחלקנו לשנים שניהם טמאים כדלקמן בהלכה ג':

וגורר את הטפילה. סבירא ליה דכל זמן שהטפילה עומדת היא מחברתו:

עד שיהא בארץ. פירוש כשחולקו צריך לחלקו מלמעלה עד למטה לארץ שאף על פי שחתכו רובו לאו כלום הוא ועדיין כלי הוא:

ר' מאיר אומר אין צריך לגרור את הטפילה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים מד' טפחים. פירוש מבפנים מפני שהטפילה נשאר מבחוץ ואין צריך לחלקה ולא עד שיהא בארץ שאפילו מבפנים אין צריך לחלקה עד למטה אלא עד רובו או עד שלא יהא מן החתוך ולמטה שלם כדי ארבעה טפחים [ראב"ד ועיין בפרק ה' דכלים משנה א' ברא"ש שם]:

הכי גרסינן ממעטו מבפנים מארבעה טפחים , וכן איתא בגמרא:

צריך להסיעו. כלומר אפילו חתכו כולו מלמעלה עד למטה אפילו הכי טמא עד שיסיענו ממקומו ויפריד השברים זה מזה ואחר כך אם ירצה יוכל לחבר אותם זה בצד זה והוא טהור: