חפץ חיים על ספרא, מצורע, פרשה א ד

(ד) ומה מי שפטרתו בעמידתו וכו'. פי' עמידתו היא טהרתו בעומד לפנים מן המחנה הליכתו היא טומאתו שמשלחין אותו חוץ למחנה והיה דן ק"ו שהמוחלט כשיתרפא יהיה צריך לעמוד בחלוטו שלא יתחיל הכהן לטהרו עד שבעה ימים מקל וחומר: ומה מצורע מוסגר, כשהוא טהור מתוך הסגר, טהור מיד לגמרי ואין צריך ספירת שבעה והיינו מי שפטרתיו בעמידתו אפילו הכי אחזתיו בהליכתו (דהיינו שאחזתיו בטומאתו) שבעה ימים. מצורע מוחלט שאחזתיו בטהרתו שבעה, דהיינו שבעה ימים שסופר לאחר תגלחתו הראשונה והם עמידתו שהוא נכנס לפנים מן החומה, אינו דין שאחזתיו בחלוטו שבעה דהיינו הליכתו:

בימי גמר או בימי ספר. ימי גמר הם ימי חלוטו. ימי ספר הם ימי ספרו שבין תגלחת לתגלחת:

ואינו מטמא בביאה. דהיינו כשבא אל הבית:

כל שכן שהוספת. שאין בין רבי עקיבא למונבז אלא שרבי עקיבא היה דן ק"ו מן המוחלט עצמו ומונבז היה דן מוחלט מן מוסגר וא"ל מונבז כ"ש שסייעת את דברי והוספת לי ראיות על כך:

א"ל רבי עקיבא. כשנתת לימי גמר שבעה והבאת אותם מקל וחמר מימי ספר אף הם עצמם נעשין ימי ספר דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ואי אתה רשאי לחשבן ולהחמיר עליהן יותר מימי סיפורו ואם כן ע"כ מיד הוא מביא צפוריו ומגלח ומטהר מן הטומאה החמורה ואחר כך סופר שבעה לגמור ימי החלטתו ושבעה לספר, הרי שנוספו עוד שבעה על ימי הספר ונמצאו י"ד יום מבין שניהם. והם הכל ימי הספר שאין אמצעי בין ימי גמר לימי ספר אלא תיכף שסר ממנו הנגע אם ימנה שבעת ימים ימי ספר הם לו עם היות שלא טבל ואם כן יתחברו אלו עם אלו ותקרא אותם ימי ספר ואם כן תחזור עוד לדון ק"ו, אם לימי ספר הקלים נתת י"ד יום, על אחת כמה וכמה שניתן לימי גמר החמורים עוד י"ד ולא נתחיל למנות הי"ד עד שתוסיף עוד י"ד יום לימי גמר החמורים ובזה נמצאת עוד מרבה והולך עד עולם [אחר שכל מה שתדון להוסיף על ימי גמר יתחבר לימי ספר ויעשה הכל ימי ספר ותרצה לדון ממנו לידי גמר] שלא יגלח תגלחת שניה ולא יביא קרבנותיו עד עולם. הא מפני הדין הזה צריך הכתוב לומר "ביום טהרתו והובא" שלא ישהא: