חפץ חיים על ספרא, מצורע, פרק ה טז

(טז) כהן שבקי בנגעים. היינו בשאת וספחת ובהרת:

בקרחת אבל לא באדם. קשה דכולהו הני דקחשיב עד כה הלא באדם נינהו ואולי דר"ל בשאר נגעי אדם היינו שחין ומכוה. והגר"א גריס בהדיא "אבל לא בשחין ומכוה":

הכי גרסינן בבגדים אבל לא בבתים. וכן איתא בילקוט:

תלמוד לומר זאת התורה וגו' להורות. ללמד שלא יורה לאחרים עד שיהיה בקי בכל זה:

ולמה בא להורות ביום. הוא דרש הסמיכות של "ביום" לתיבת "להורות":

עד שיורנו רבו. היינו שאף על פי שהוא תלמיד ותיק ויודע ומבין את הכל מדעתו אינו רשאי להורות ולעשות מעשה עד שיורנו רבו ומפיק זה גם כן מדכתיב "זאת התורה וגו'" היינו אף על פי שהוא בקי בכל זה לא יעשה עד שיורנו רבו וזהו מה דכתיב "להורות" (ראב"ד):