חפץ חיים על ספרא, מצורע, פרק ד ב

(ב) וחלצו. לשון רבים ובעה"ב אינו אלא אחד שנאמר "אשר לו הבית" לזה אמרו שהוא שכנו דאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה בעל הבית אחר מטפל עמו:

אוי לרשע. לזה שהנגע כלפי ביתו הוי רשע שהוא הבעל לשון הרע:

שניהם קוצעין. דכתיב "אשר הקצו":

שניהם מביאים את האבנים. דכתיב "ולקחו אבנים אחרות וגו'":

יכול הכותל הסמוך לאויר. היינו שהיה כותל מפסיק בין בית לחצר חבירו ומה דאמר אויר היינו אויר של חצר חבירו דגם זה שכנו אקרי:

תלמוד לומר ואחר חלץ. לשון יחיד שאחד חולץ ואין אחר מסייעו ומסתברא שזה קאי רק כשהכותל סמוך לאויר לבד: