חפץ חיים על ספרא, קדושים, פרק ה ה

(ה) הא אם חופשה הרי אלו חייבים מיתה. מפרש בגיטין פרק השולח (דף לט:) הא חופשו ואח"כ נתקדשה לו יומתו דסד"א כיון דקידושי קמאי קידושי טעות הוו קידושי בתראי נמי לאו כלום הוא דדעתיה אקדושי קמאי קמ"ל:

יכול יהיה הכסף גומר בה וכו'. פי' גומר שחרורה לגמרי אף להפקיע מידי אסור ולהתירה בבן חורין:

עירה כל הפרשה כולה. "עירה" כמו "המערה מכלי אל כלי", פי' שעירה הכתוב כל כח השחרור שנאמר בפרשת שפחה חרופה לכי לא חופשה המדבר בשטר, והיינו מדלא כתיב בסיפא "לא ימותו כי לא נפדתה או חופשה" אלא "כי לא חופשה", שמע מינה כי נפדתה נמי לא יומתו דאין בקידושין משום אשת איש הואיל ולא נכתב לה גט שחרור. והאי דהוזכר פדויה בקרא – דאי לא נפדתה כלל אין כאן אפילו אשם. והא דכתיב "לא נפדתה" – רבותא אשמועינן דאף על גב דלא נפדתה כולה אלא חציה איכא אשם: