חפץ חיים על ספרא, קדושים, פרק ה ב

(ב) פרט לקטנה. דאז גם הגדול הבא עליה פטור מלהביא קרבן:

פרט למערה. ד"שכבת זרע" משמע עד שיפלוט הזרע והמערה, בין אם היא נשיקה או הכנסת עטרה, אינו פולט זרע:

יכול בשפחה כנענית וכו'. ואפילו הכי הוה אמינא שיתחייב אביאה דידה הואיל ונתייחדה לעבד עברי שמותר בשפחה:

תלמוד לומר והפדה. דהיה די שיאמר "ולא נפדית", "והפדה" משמע שהיה בה פדייה:

הא כיצד. יפול בה שהיא פדויה ולא נפדית:

שחציה שפחה וחציה בת חורין. כגון שהיא של שני שותפין ואחד שחררה:

המאורסת לעבד עברי. פי' דמדמחייב בה קרא בהכרח אנו צריכין לומר שהיא מאורסת למי שקדושין תופסין לו בה ולישראל בן חורין אי אפשר שהשפחה אסורה לבן חורין ולעבד כנעני אי אפשר שהרי חציה בת חורין ואסורה לו ואם כן אין זה אלא שמאורסת לעבד עברי שרבו מוסרה לו בעל כרחו אפילו כולה שפחה כנענית וכל שכן חציה שפחה וחציה בת חורין:

בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי. דרבו מוסרה לו בעל כרחו והאי "מאורסת" – מיוחדת, דקידושין לא תפסי בשפחה כנענית. והאי דכתיב "והפדה לא נפדתה" – דברה תורה כלשון בני אדם והאי דמוקי לה במיוחדת לעבד עברי ולא מוקי לה במיוחדת לעבד כנענית משום דכתיב "לא יומתו כי לא חופשה", מכלל דהוא חפשי, אלמא עבד עברי הוא שאין עבודתו רק עד שש:

כל עריות כבר אמורות. פי' מפורשות לנו שהם בנות חורין וזו שייר לנו והוציא מהם בודאי מיירי בחציה שפחה וחציה בת חורין ואיתא בגמרא דטעמו דלא סבר כר' ישמעאל דמיירי בשפחה גמורה דמכדי כתיב "כי לא חופשה", "והפדה לא נפדתה" למה לי? שמע מינה לחציה שפחה וחציה בת חורין כרבי עקיבא:

בשפחה כנענית וכו'. דסבירא ליה מה דכתיב "והפדה לא נפדתה" – דברה תורה כלשון בני אדם:

המאורסת לעבד כנעני. דסבירה ליה מה דכתיב "כי לא חופשה" אם אינו ענין לדידה דהא כתיב "והפדה לא נפדתה", תנהו ענין לדידיה שגם הוא אינו מחופש: