חפץ חיים על ספרא, קדושים, פרק ד יח

(יח) מה תלמוד לומר. שהרי בפרשה תצא אמר "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו", אם כן מה תלמוד לומר "בגד" והיה די שיאמר "וכלאים שעטנז לא יעלה עליך" – להוסיף איסור על העלאה:

תלמוד לומר בגד. לומר שאינו אסור אלא אם כן בגד עשוי מהם והוא לובשן:

שוע טווי ונוז. שוע – חלק, נוז – ארוג. ומשמע דהכי דריש ליה: או שוע או טווי או נוז. ולבדים הרי הן שוע דסורקין אותן במסרק להחליקן ובמכסת נדה (דף סא.) אמרינן והלכתא כמר זוטרא דאמר מדאורייתא שוע וטווי ונוז בעינן מדאפקיה רחמנא בחד לישנא ואפשר דהכא מדרבנן קאמר וקרא אסמכתא בעלמא (ראב"ד):

וכתב עוד: מיהו היכא דהוי שוע וטווי חד חד לחודיה וקטר ליה בהדי הדדי – ההוא קוטרא עביד להו כאלו הוי שוע טווי ונוז בהדי הדדי מעיקרא והא מילתא גמרינן לה מדאיצטריך רחמנא למישרי כלאים בציצית דהתם ליכא חיבור לא בשועם ולא בטווייהם אלא בנוזם לחוד והוא הקשר וטעמא דציצית הוא דשרי אבל בעלמא הוי אסור מן התורה ושמע מינה דקשר חמור יותר מן הארוג. ועיין בפירוש הר"ש ובתוספות שם בנדה שהאריכו הרבה בזה:

נלוז. כמו "אל יליזו מעיניך" ופי' נטוי ומוסר מן האמת ומסיר רחמי הש"י ממנו והסיבה בזה כמו שכתב הרמב"ם בפי' המשנה לפי שהוא מונע עצמו ממה שציוה הש"י בדבר שאין בו תאוה שתכריחהו לעשות כן:

מכלל שנאמר לא וכו'. עכשיו חוזר ומפרש צריכות תרי קראי:

את הקופה לאחוריו. פי' קופה שיש בה כלאים לאחריו שאין מתכוין ליהנות ממנה כלל, אסור, דהרי הכלאים עולה עליו. תלמוד לומר בפרשה תצא "לא תלבש" דמשמע שאינו אסור אלא דרך לבישה:

אין לי אלא שלא ילבש. דהנאתו מרובה ותמידי אבל כיסוי שאין הנאתו כל כך, לא. תלמוד לומר לא יעלה עליך דאפילו עלייה שאינה מלבוש אסור ואיך יתיישבו שני כתובים אלו. אלא אם נאמר שצריך שיהיה עלייה שיהיה לה סגולת המלבוש והוא דאית ליה מניה הנאה אף על פי שהיא הנאה מועטת:

להציעו תחתיך. מדכתיב "עליך" משמע דוקא עליך:

שמא תכרך לו נימא. ויש נימין גדולים וגסים כגון של גלופקרין ומחממת. ואף דהוא אינו מתכוין ליהנות – פסיק רישא הוא: