חפץ חיים על ספרא, קדושים, פרק ב א

(א) מכאן אמרו וכו'. פי' אחר שלמדנו מ"שדך" לחייב על כל שדה בפני עצמה בא ללמדנו ענין ההפסק שיהיה נחשב על ידי זה לשתי שדות:

הנחל. נחל מים:

והשלולית. מפרש בפרק הכונס, מקום שמי גשמים שוללין שם, פירוש: מושכין ועוברין דרך שם:

דרך היחיד. ארבע אמות:

ודרך הרבים. ט"ז אמה ולכך נאמר דרך הרבים אף דהוא כל שכן לאשמועינן דאפילו הכי אינו מפסיק רק לזרעים ולא לאילן כדמסיים לבסוף [ירושלמי]:

שביל. זוטרא כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא:

הקבוע. אתרוויהו קאי דאפילו שביל הרבים דוקא כשהוא קבוע תמיד ולהכי תנא שביל הרבים לאשמועינן דאפילו ביה בעינן שיהא קבוע תמיד ולא דמי לדרך היחיד והרבים דשם לא בעינן שיהא קבוע תמיד:

הבור. שדה בור שאינה חרושה ונשארה שממה. תרגום "והאדמה לא תשם" – לא תבור:

והניר. הוא שדה שחרשו אותו והפכו אותו בחרישה ולא זרעו שם:

וזרע אחר. כגון שזרע עדשים בין שתי ערוכות של חטים:

והקוצר לשחת. למאכל בהמה קצר תבואה שלא הביאה שליש באמצע השדה:

מפסיק. דסבר ר' מאיר דכל לשחת לאו קצירה היא ולא חשבינן ליה אתחלתא דקצירה:

אלא א"כ חרש. מקום הקרחה והו"ל שדה ניר, אבל לא חרש - לא, דקוצר לשחת הוי קצירה ותחלת קצירה היא, וכי גמיר בישולייהו וקצר ליה לכולא שדה כגומר קצירתו דמי ואינו נותן אלא פאה אחת על שניהם: