חפץ חיים על ספרא, קדושים, פרק א ט

(ט) אין פאה אלא מחמת הכילוי. כשמכלה הקצירה אפילו באמצע השדה דהתורה לא הקפידה אלא שלא יכלה הקצירה:

ואין פיאה אלא שיש לה שם. היינו שיקרא לה שם פיאה אבל כל עוד שלא קרא לה שם פיאה אין דין פיאה עליה וחייבת במעשר:

אין פיאה אלא בסוף מכאן אמרו וכו'. כתבו הר"ש והראב"ד שהוא לדעת ר"ש דמצריך ליתן פאה בסוף שדהו והאי דאמר "מכאן אמרו" היינו מה שמסיים "ובלבד", ר"ל אף דבודאי אם נתן בתחלה פי' שקרא שם בתחלת הקצירה או באמצע הרי זו פאה [וכדיליף בירושלמי מקרא דכתיב "לא תכלה פאת שדך לקצור" משמע אף שיש לו עדיין לקצור אפילו הכי נקרא פאה] מכל מקום צריך ליתן בסוף כשיעור דפאה נקרא מה שהוא בסוף שדה: