חפץ חיים על ספרא, אמור, פרשה ב ב

(ב) מה תלמוד לומר. פי' שכבר ידענו שכהן גדול על ידי משיחה ובגדים הוא:

שנמשח שבעה ונתרבה שבעה. בגמרא יליף משיחה שבעה מדכתיב "ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיה לבניו למשחה בהם ולמלא בם את ידם". איתקש משיחה לריבוי, מה ריבוי שבעה אף משיחה שבעה:

נמשח יום אחד ונתרבה יום אחד. "או" קאמר, כדמוכח בסוף הפרק:

של סוטה. דכתיב "ופרע את ראש האשה" ותנן במסכת סוטה (דף ז.) "הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו", והזהיר הכתוב שהכהן גדול מפני כבודו לא יעשה זאת:

ר"מ אומר וכו'. בא לאפוקי מדעת ר' יהודה המובא בגמרא (הוריות יב, ב) שסובר שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר:

פורם מלמטה. היינו בשפת חלוקו:

וההדיוט מלמעלה. היינו בצואר בשפה במפתח חלוקו (כן הוא דעת רב שם):

ומת אחד. היינו שיעור מת אחד והוא רביעית:

לא יבוא ולא יטמא. היינו אהל ונגיעה:

חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא. היינו כגון שנכנס לאהלו כשהוא גוסס ונפק נשמתא, דטומאה וביאה בהדדי קאתיין, ואף על גב דהיא ענין אחד – אפילו הכי לוקה שתים משום שני שמות. אבל נטמא קודם על ידי ביאה מקצתו שהכניס רגליו – תו לא מיחייב משום ביאה כיון שמחולל ועומד (נזיר מג, א):

אין לי אלא כה"ג. דביה כתיב ביאה וטומאה דכתיב "על כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא", מנין לכהן הדיוט דלא כתיב ביה "לא יבוא" כי אם "לא יטמא", איפשר דאינו מחוייב שתים:

לאביו ולאמו לא יטמא. דיתירא הוא דכבר כתיב "על כל נפשות מת לא יבוא", אלא דהוא מיעוטא – דוקא להם אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה אפילו אינו קרובו כלל: