חפץ חיים על ספרא, אמור, פרק ז ו

(ו) שרוע. שנשמטה יריכו:

דומה לשל חמור. שהיתה פרסתו עגולה ואף על גב דאין דומה מכל וכל לחמור דהיתה פרסתו סדוקה מכל מקום הוי מום דפרסות בהמה טהורה אינם עגולין. ונראה דכל שכן אם לא היתה סדוקה אע"ג דלא היתה עגולה, בודאי הוי מום. וזהו קלוט האמור בתורה:

לבדק הבית. פי' לקדשי בדק הבית יוכל לנדב בעל מום, דלמזבח לא אפשר לאקרוביה דהא כתיב "לא תתנו מהם":

ומנין אף לנדר. נדבה נקרא כשאמר הרי זו, ונדר כשאמר הרי עלי, וקאמר התנא מנין כשאומר הרי עלי בהמה לקדשי בה"ב שיכול להפריש בהמת בעלת מום:

ת"ל ולנדר. דאי מלת "ולנדר" לא קאי אלא על לא ירצה הול"ל ולא ירצה לנדר, או יאמר על כל פנים לנדר לא ירצה, כיון דהוא דבר בפני עצמו, אלא ע"כ דמלת "ולנדר" קאי גם כן על תעשה אותו, והכי קאמר קרא נדבה תעשה אותו ולנדר גם כן תעשה אותו לבדק הבית:

ת"ל לא ירצה. ואין הרצאה אלא בקדשי מזבח דשייך בהו הרצאה כדכתיב ונרצה לו לכפר עליו, וה"ק נדבה תעשה אותו לבדק הבית ולנדר גם כן רשאי לבדק הבית אבל לא ירצה למזבח:

אין לי אלא נדר. דפשטיה דקרא לא ירצה אנדר קאי, דהיינו האומר הרי עלי בהמה זו לקרבן, אם הוא בעל מום לא ירצה למזבח. ומנין להאומר הרי זו למזבח דאסור גם כן מבעלי מום:

ת"ל ולנדר ולנדבה לא ירצה. והוא כמו שאמר מקודם דהאי "ולנדר" אלמעלה קאי והכי קאמר נדבה תעשה אותו (לבה"ב) ולנדר גם כן תעשה אותו ושניהם בין נדר ובין נדבה לא ירצה למזבח. ופשטיה דקרא הוא כמו שכתב הרמב"ן בפירושו דרוב הנותנים דבר מה להקדש בדק הבית הוא בנדבה, והנותנים למזבח הוא בתורת נדר, עיי"ש שהוכיח כן מסברא ומקרא. ולכך תפס הכתוב לשון נדבה אצל בדק הבית ולשון נדר אצל הנותנים למזבח:

ועיקר הוכחת חכמים דלא יתכן לומר שיחלק התכוב אצל שרוע וקלוט, דלנדבה מותר להקריבו ע"ג המזבח ולנדר לא, מה שלא חלק הכתוב בשום מום אחר. ועוד אי לנדבה מותר להקריבו על המזבח המל"ל נדבה תקריב אותו לשון הקרבה. אלא לאו דעל בדק הבית קאי:

ממקומו הוא מוכרע. דאיירי הכתוב בקדשי מזבח:

ה"ג שנאמר ונרצה לו. בתמורה (תמורה ז, א) פריך רבי היינו ת"ק דגם ת"ק מלא ירצה יליף ליה. ומשני דאיכא בינייהו אם הקדיש הבעל מום שיקנו מדמיו נסכים למזבח, דלת"ק חייב דהא נסכים נמי מקריבין לגבי מזבח, ולרבי פטור דהאי לא ירצה אינו מדבר אלא בהרצאת גופיה אבל לנסכין פטור: