חפץ חיים על ספרא, אמור, פרק ו י

(י) והשיאו אותם וכו' חייבין מיתה. קרא יתירא קדריש דכיון דכתיב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" דהוא קאי שלא להאכיל תרומה לזרים, ויש על זה חיוב מיתה דילפינן חלול חלול מטמא שאכל תרומה דכתיב "ומתו בו כי יחללוהו" – למה לי למכתב "והשיאו אותם עון אשמה"? אלא ודאי להביא הטבל עצמו שהתרומה באה ממנו שהכל זרים אצלו קודם שהופרש התרומה ממנו שהוא בעון אשמה האמור בתרומה כשאוכלה זר, ומאי ניהו? מיתה כנ"ל:

באכלם את קדשיהם פרט לזורע ולמטמא. פי' קרא קדריש באכלם קדשיהם דהיינו הם עצמם ולאפוקי אם זרעם ואכלם גידוליהן, שהזורע התרומה והטבל גידוליהן חולין וזר האוכל מהן פטור אלא שאסורין לזרים כדאיתא במשנת תרומות. וקדריש נמי "באכלם" - על אכילתם בטומאה יש נשיאת עון מיתה אבל המטמא הטבל והתרומה אין בו עון מיתה, ואף על פי שהזהיר הכתוב על שמירת התרומה שלא תטמא התרומה כדכתיב "ושמרו את משמרת ולא ישאו עליו חטא" – אפילו הכי לא חייב מיתה אלא על אכילתה ולא על טומאתה:

ואי קשיא לך הא אוקימנא להאי קרא בטבל וטומאת תרומה מאי עבידתא הכא? הא לא קשיא, דפשטיה דקרא בתרומה קעסיק ואתי דהא כתיב לעיל מינה "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'", והכא נמי כתיב "באכלם את קדשיהם" ותרומה ודאי אקרי קודש (כל זה מראב"ד):

כי אני ה' מקדשם להגיד מה גרם. פי' מאיזה טעם חייב מיתה שפגם בכבוד הקב"ה: