חפץ חיים על ספרא, אמור, פרק ד טז

(טז) אם נאמרו הקלות. פי' דבפסוק זה נזכר נגיעה בשרץ ונגיעה במת, ושרץ נקרא קלות ומת נקרא חמורות, ובשניהם אסרה התורה לאכול מעשר והוא קלות ויש על זה לא תעשה ד"לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" (וא"נ הערב שמש), ואם אכל תרומה שהיא חמור יש על זה מיתה בידי שמים. ושאל הברייתא אם נאמרו הקלות דהיינו על ידי שרץ אסור לאכול מעשר למה נאמר מת החמור והלא בק"ו היינו יודעין ועל זה משני דאלו לא נאמר הייתי אומר דבנגיעה במת שהוא חמור אף במעשר יש מיתה (כי היינו אומרים כשם שבנגיעה בשרץ שהוא קל יש, על תרומה שהוא חמור מיתה ה"ה דבנגיעה במת שהוא חמיר יש על מעשר הקל מיתה). או אלו נאמרו חמורות, דהיינו נגיעה במת יש על מעשר רק ל"ת וכ"ש דבנגיעה בשרץ שהוא קל בודאי אין על מעשר כ"א ל"ת. ועל זה משני דאלו לא נאמר שרץ הקל הייתי אומר דעל ידי נגיעת שרץ שהוא קל יהיה פטור על המעשר לגמרי:

אין אכילה פחותה מכזית. ובפחות מזה הוא רק איסורא בעלמא:

מה קודש אמור להלן בקדשי הגבול. היינו מה דכתיב "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" דהאי קרא איירי בתרומה כדאיתא ביבמות (דף עד.) ונקראת קדשי הגבול שנאכלת בכל הגבול: