חפץ חיים על ספרא, אמור, פרק ד יא

(יא) כי לחם כי לחמו. פי' דהי"ל למכתב "מן לחם הקדשים" וכתב "לחמו" להורות שהוא ברשותו שיעשה ממנו כאשר יערב לו ולזה מסלת את החטים ומוציא ממנו הסולת לאכלו:

מקנב את הירק. מנקב:

יכול תהיה קניבת ירק חול. פי' הפסולת שמנקה יהיה חול ולא יהיה בזה קדושת תרומה. ועיין בפי"א דתרומות משנה ה':

יכול תהיה נבלת בהמה כו'. פי' אלו לא אמר קרא לטמאה הייתי אומר כי בכלל נבילה האמורה כאן היא גם כן נבילת בהמה שתחב לו חבירו בבית הבליעה אף שלא נשאה מקודם שיהא מטמא הבגדים שעליו:

אלא אכילתה. היינו שבלעה:

שהוא מטמא עד שלא יאכלנה. שהרי היא מטמאה במגע ובמשא:

מק"ו. ומה נבילת העוף שאינה מטמאה במגע ומשא – מטמאה בבית הבליעה, נבילת בהמה שמטמאה במגע ומשא – אינו דין שמטמא בבית הבליעה:

ת"ל בה. לטמאה בה, משמע דוקא בה דהיינו בנבילת עוף טהור: