חפץ חיים על ספרא, אמור, פרק ב ו

(ו) מלמד שהוא מצוה על הבתולה. דפסוק "והוא אשה בבתוליה יקח" הוא להורות דלא יקח אלא בתולה, ומאי דהדר כתביה להורות דמצווה על זה במצות עשה:

מעמיו להביא בת גיורת עמונית וכו'. דהאי מעמיו יתר הוא, דפשיטא שלא יקח אלא מעמו, אלא להורות דין זה, וריבוי דמעמיו דריש דהיינו בתולה הבאה משני עממין והוא ישראל שנשא עמונית בתו כשרה לכהונה ודוקא באופן זה דהיה מותר לישא אותה דדרשינן עמוני ולא עמונית אבל עמוני שנשא בת ישראל בתו פסולה שביאתו בעבירה:

יקח אשה מה תלמוד לומר. הי"ל לכתוב כי אם בתולה מעמיו יקח:

תלמוד לומר יקח אשה. אף על פי שאינה בתולה כיון שקיחה באירוסין היתה בהיתר:

יכול אפילו עשה מאמר וכו'. לאו דוקא ממעט ליה מהאי קרא דמאמר קונה רק מדרבנן ואם כן אין כאן אפילו אירוסין, אלא אסמכתא בעלמא הוא: