חפץ חיים על ספרא, אמור, פרק כ א

(א) אין לי וכו'. תרי קראי כתיבי בענין זה, חד בפרשה משפטים דכתיב מכה איש ומת מות יומת, והכא ואיש כי יכה כל נפש אדם. ולזה אמר דתרוויהו צריכי. דאלו כתיב רק ואיש כי יכה הייתי אומר דווקא כשהאדם המכה הוא איש, אשה שהכתה מנין שחייבת מיתה – תלמוד לומר שם בפרשת משפטים מכה איש, שהמוכה היה איש, אבל במכה סתם התורה ומשמע דאפילו אשה שהכתה חייבת:

אין לי אלא שהכה את האיש. פי' ואלו כתיב רק הפסוק בפרשת משפטים מכה איש ומת הייתי אומר דדוקא כשהמוכה הוא איש, אשה וקטן מנין? תלמוד לומר ואיש כי יכנה נפש - כלל כל מי שיש בו נפש:

אפילו הכה את הנפלים יהיה חייב. שהפילה בתוך ימי עיבורה והוא חי שיש בו נפש:

עד שיכה כל נפשו להביא וכו'. הנה בסנהדרין ע"ח (סנהדרין עח, א) הובא ברייתא הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין בבת אחת בין בזה אחר זה, כולן פטורין (דס"ל "כל נפש" - עד דאיכא כל נפש). ר' יהודא בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו דסבירא ליה "כל נפש" - כל דהו נפש אפילו מקצתה (גמרא שם). ודוקא האחרון מפני שהוא היה הגומר להוציא נפש ונחשב מקצתו לדידיה "כל נפשו", וזהו שאמר עד שיכה כל נפשו להביא וכו':