חפץ חיים על ספרא, אמור, פרק א ה

(ה) ומה קרחה האמורה בישראל אין חייבים אלא על המת. דכתיב "לנפש":

קדשים יהיו לאלהיהם על כרחם. מדלא כתב "והם" ואמר "יהיו" משמע שבית דין יכריחום על זה שישארו קדשים והיינו שאם רצה להטמא למתים ויחשוב בנפשו הלא הקב"ה עשה זה לטובתי להקדישני אני איני מקפיד על זה לפיכך גילה הכתוב שע"כ יקדישום בית דין בכך ולא יניחום:

להגיד מה גרם. דמשמעות הכתוב דעל ידי שפורק מעליו מצות כהונה מסיר מעצמו הקדושה:

לרבות בעלי מומין. דאף שהוא פסול לעבודה מכל מקום גם הוא קודש ובית דין מכריחים אותו לקיים מצות כהונה: