חפץ חיים על ספרא, אמור, פרק יח ב

(ב) שיהו שוות. בתמונתן וצורתן:

שני עשרונים שיהו שוים. היינו במדת הקמח שיהיה כל חלה וחלה עשויה משני עשרונים וכן משמע מהגהות הגר"א:

החלה האחת כל וכו'. דמלת "האחת" יתירא, ולזה אמר שבא לומר שכל חלה יהיה לישתה לבדה באופן שיהיו נילושות אחת אחת:

הכי גרסינן מנין שאף שתי הלחם וכו' ת"ל יהיה החלה האחת. דהאי "יהיה" יתירא לרבות דכל מה שיהיה כזו דהיינו שתי עשרונים ויהיה עשוי מהם חלות יהיו גם כן נילוש אחת אחת:

ומנין שירדו לתנור וכו'. דהיינו האפייה יוכל להנתן שתים שתים:

תלמוד לומר ושמת אותם. שימה ראשונה שאתה עשוה מהם דהיינו בתנור תהא בלשון "אותם" דהיינו שיהיה נותן שתים בשני דפוסים, כל אחד בדפוס בפני עצמו יחד בתנור:

יכול אף שתי הלחם. שכמו שהושוו ללחם הפנים בלישה ישוו באפיה וגם הוא יאפה שתיהם יחד:

ת"ל אותם. מיעוטא הוא, דדוקא אותם נאפו שתים שתים ולא שתי הלחם. ובגמרא פריך האי "אותם" הא אפיקתיה לדרשא קמייתא, ומשני דלדרשא קמייתא היה די שיכתוב "ושמתם" דהוא גם כן לשון רבים, ומיעוט רבים שנים, מאי "ושמת אותם" – שמע מינה תרתי:

ושמת אותם לטפוס. היינו שישימם בטפוס דאי לדרשא שישימם שתים שתים היה די לכתוב ונתת אותם וגו' על השולחן וגו', אבל "ושמת" משמע שימה בדפוס. תוספות:

נותנם לטפוס כשהם בצק. פי' מתקן הבצק בתוך הדפוס שיהא עשוי כעין הדפוס שהלחם היה לו דפנות ותוך:

ובתנור היה להם טפוס. ר"ל כמין דפוס היה בתנור שהיו מסיקין אותו עם התנור ואופה את הלחם:

שלא יתקלקל. שישבר. ובגמרא פריך ליהדר אותה לדפוס קמא שתיקן הבצק שם, ומשני כיון דאפי לה נפחה רב וצריכה דפוס גדול מן הראשון: