חפץ חיים על ספרא, אמור, פרק יד ד

(ד) הרי זו עונש עינוי. ואזהרה לעינוי יליף התנא לקמן בסוף הפרק:

והאבדתי מה תלמוד לומר. כלומר מה למדנו במה שאמר הכרת בשם אבידה:

שאינו אלא אבדן. דלשון כרת משמע רק שיהיה נכרת בקוצר שנים והוא על הכרתת הנפש מהגוף, ועל זה מורה לשון אבדן שהוא אבידת הנפש שלא יהיה לה השארות כדבר הנאבד שלא ימצא עוד (קרבן אהרן):

ת"ל שבתון שבות. גבי עינוי כתיב וכי היכי דשבתון האמור בשבת אסמכו ביה רבנן שאר מלאכות שלא היו במשכן ואינם מלאכה גמורה – ה"נ שבתון דגבי עינוי דכתיב שבתון הוא לכם ועיניתם להוסיף על עינוי דאכילה ושתייה קאתי, וכל אלו הדברים כשהוא שובת מהם מוסיף בזה על עינוי שלו:

יכול תהא שבת בראשית וכו'. דגם בה כתיב שבת שבתון ונילף מהאי שבתון דהכא: