חפץ חיים על ספרא, בהר, פרשה ב ה

(ה) ביום הכפורים אפילו בשבת. אסמכתא היא, דאינה מלאכה אלא חכמה ואין צריך להתיר כדאמרינן בראש השנה (דף כט:) אלא אשמועינן דאפילו רבנן לא גזרו על שופר של יובל ומותר לתקוע אף בשבת כדי לפרסם שהעבדים נפטרים והולכים להם אבל ר"ה גזרו שלא לתקוע בשבת משום דרבה:

מלמד שכל יחיד ויחיד חייב. מדכתיב "תעבירו" ולא כתב "תעביר" כמו דכתב ברישא דקרא "והעברת", אלא לאשמועינן דלא נימא העברת שופר היא בבית דין כמו ספירה בבית דין:

יכול וכו'. הגר"א גרס מתחלה "ודוחה את השבת אפילו בגבולין יכול וכו'", פירוש דהלא רוצה לסיים יכול אף תרועת ראש השנה דוחה את השבת, והכונה אפילו בגבולין חוץ לירושלים, ת"ל והעברת וכו' ואין תרועת ר"ה דוחה שבת בכל ארצכם וכו' מכלל דמתחלה איירי הברייתא לענין יוה"כ שחל להיות בשבת:

הכי גרסינן ת"ל והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא בעשור לחודש אם כן למה וכו'.

בעשור לחודש דוחה את השבת בכל ארצכם. היינו שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע אף בביתו ואפילו בשבת (אכן בגמרא מסיק שם דדוקא בזמן שבית דין יושבין):

ואין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם. ורק במקדש ובירושלים (ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם). ומה דמסיים "אלא בבית דין" – היינו לאחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי שהתקין משחרב המקדש שיהו תוקעין אפילו בגבולין מקום שיש שם ב"ד, ובגמרא מסיק דדוקא בפני ב"ד, ועיין ברמב"ם פ"י מהלכות שמיטה הלכה י"א (פ"י מהל' שמיטה הי"א). ודע דמן התורה מצות תקיעה הוא אפילו בשבת דאינה מלאכה אלא מדרבנן אסור ואסמכו זה אקרא: