חפץ חיים על ספרא, בהר, פרק ז ג

(ג) אף זה ביומו וכו'. והיינו לאחר שש שנים מפני שהוא אצלו כשכיר על שש שנים ותנן (בבא מציעא קי, א) היה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום. וי"מ דמיירי שהתנה עמו שישלם לו תיכף דמי ממכרו וע"כ אם לא שילם לו דמיו עובר עליו תיכף:

מה תושב בטוב לו לא תונינו. האי קרא כתיב גבי "לא תסגיר עבד אל אדוניו" ובספרי דריש לה שם על תושב:

הכי גרסינן שלא ימסור לו אומנתו לאחר. וכן הוא בילקוט, ופי' שהעבד א"צ לעשות מלאכה לאחרים אף שרבו רוצה למסור העבד לאחרים, וכדמסיים שאם היה רבו בלן לאחרים אין העבד מחוייב לעשות זאת לאחרים שיכול לומר לו לך נשכרתי ולא לאחרים:

אומנתו לפנים מכן. דהיינו שהיה העבד מתחלה גם כן בלן או ספר מסתמא אדעתא דהכי נשכר לו:

אבל אמרו חכמים מספר לו שערו. פי' אף שלאחרים לא יכול להכריחנו, על כל זה אבל לעצמו של האדון מחוייב לו לעשות כל אלו:

שלא תהי' וכו'. דמ"עמך" משמע שהוא דר אצלו:

אף רבו חייב וכו'. דמי הכניס לבניו שיצאו וע"כ דבעודו בבית רבו שאין יכול בעצמו לפרנסם מוטל הדבר על רבו וכן אשתו נמי למידין ממה שאמר הכתוב בפרשה משפטים "ויצאה אשתו עמו" – מכלל דבעודו שם מוטל על הרב לפרנסה:

יכול אפילו נשא אשה וכו'. והוליד ממנה בנים:

ת"ל הוא ואשתו ובניו. פי' דכתיב הכא "הוא ובניו עמו" וכתיב התם "ויצאה אשתו עמו" – הוקשו אשתו ובניו לו:

אף אשתו ובניו מדעת רבו. פי' שהיה לו קודם שנמכר אשה ובנים וידע רבו מהם: