חפץ חיים על ספרא, בהר, פרק ה ז

(ז) א"ר שמעון מה הטעם. פי' דלכאורה היה צריך התורה להחמיר בהקדש מבהדיוט ועל זה משני לפי שבהדיוט אפילו אם לא תגאל הוא רק עד שנת היובל, וביובל חוזרת היא לו בחנם. מה שאין כן בהקדש, אם לא תגאל חוזרת היא ביובל לבעליה, והיינו לכהנים, כדכתיב "והיה השדה בצאתו ביובל קודש", לפיכך חס רחמנא עליה ונתן לו רשות לגאול בכל גווני:

חליטה היא שדה לבעליה בהקדש. פי', בהקדש חלוטה היא לכהנים. והגר"א גורס ובהקדש החלוטה היא שדה לבעלי' :

עד שנת היובל שלא יכנס בה כלום. דכיון שנשלם שנת מ"ט יוצא השדה מרשות הלוקח, דרגע ראשונה של יובל משמט:

נמצאת אומר. פי', הואיל שאתה אומר שלא יכנס בה כלום שמיטת שדות שנשמט מיד הלוקח ושמיטת כספים הוא כאחד, ששמיטת כספים הוא בסוף שביעית דכתיב "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה" והפקעת קרקעות הוא גם כן באותו רגע:

אף מן ההקדש. שהקדיש הלוקח את השדה, דהלא השדה אחוזה אינו שלו ואין בכחו להקדיש אלא עד היובל. אמנם תמוה לי דהלא קרא כתיב בהדיא בפרשה בחוקותי "בשנת היובל ישוב השדה וגו' לאשר לו אחוזת הארץ". והגר"א גריס "אף מן הנגאל", ופירושו אף אם גאלה אחד מן הקרובים כשהגיע יובל יוצאת לבעלים. וזו היא באמת רבותא. דס"ד דהגואל כיון שנתן לו הכתוב רשות ליטול מיד הלוקח הוא עומד במקום המוכר ממש. קמ"ל:

ושב לאחוזתו לרבות האשה. לכל סדר הגאולות, ואפילו לקרובים דס"ד "ואיש כי לא יהיה לו גואל" כתיב. קמ"ל: