חפץ חיים על ספרא, בהר, פרק א ג

(ג) את ספיח קצירך וגו'. ספיח נקרא מה שתוציא הארץ בשביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו. הכל יקרא ספיח ומותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור, היינו כדרך שקוצרין בכל שנה כגון שקוצר כל השדה ומעמיד כרי ודש בבקר אבל קוצר מעט מעט וחובט ואוכל וזהו מן התורה אבל מדברי סופרים שיהו כל הספיחים אסורים בשביעית ואסרו זה מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאמר שספיחים הם וזהו שאמר מכאן סמכו חכמים וכו' שאינם רק אסמכתא מדבריהם. והרמב"ן מפרש דברייתא זו אתיה כר"ע לקמיה פ"ד דסבירא ליה דספיחין אסורין מדאורייתא ושם נאמר גם כן בלשון זה "מכאן סמכו":

מן השמור בארץ. פי' מה שנזרת והפרשת מהם בני אדם ולא הפקרת לא תבצור אותו:

אבל אתה בוצר מן המופקר. פי' כל זמן שהוא שמור ולא הפקרתו אי אתה בוצר אבל אם אחר ששמרתו הפקרתו אתה בוצר ממנו כאחד מן העניים. כן הוא דעת רש"י. ויש מן הראשונים דס"ל שצריך שיהיה הפקר מתחלה אבל אם לא הפקירו אע"פ שירצה עתה להפקירו אחר שהיה שמור אצלו לא יבצור אותו:

לא תבצור כדרך הבוצרים. פי' לא תבצור בשביעית כדרך שבוצרים בשאר שני שבוע שא"א לומר שלא יבצור כלל שהרי כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, וא"א בלא בצירה אלא הכונה שישנה וכדלקמיה. וגם זה דוקא אם הוא מן המופקר אבל אם הוא שמור אסור בכל ענין. ומכן אמרו תאנים של שביעית על מופקרין קאי:

מכאן אמרו. משנה בפרק ח' דמסכת שביעית:

אין קוצין במוקצה. ר"ש פירש שהוא כלי ברזל המיוחד לחתוך בו תאנים והוא הקופץ אבל קוצה אותה בחרבה, ר"ל בחרב והוא הסכין. והרמב"ם פירש דמוקצה הוא שם מקום ששוטחין עליו התאנים וחרבה כמשמעה:

בעריבה. שלשין בה העיסה:

בבד. הוא שם ליקבים שדורכין בהם הזיתים דשל ענבים נקרא גת ושל זיתים נקרא בד:

ובקוטב. הרמב"ם פי' שהוא גת קטן לזיתים, ור"ש פירש שהוא עץ גדול וכבד ובראשו אבן גדולה שנותנים על הזיתים בבית הבד:

לבדידה. בית הבד קטן הרבה כמין עריבה שאין דרך לדרוך בו: