חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרשה ד א

(א) יכול בבהמה טמאה וכו'. דאי אקדשה טעונה פדיון ובעי חומש:

הא אינו מדבר. פי' אם כן בהכרח תאמר שאין הכתוב הזה מדבר בטמאה ממש אלא בבעלת מום, וקרי לה טמאה משום דאינה קריבה והיא טמאה למזבח, ואתא לאשמועינן דכאשר הוממו יוצאין לחולין על ידי פדיון כדכתיב "והעריך אותה הכהן", אבל קודם שהוממו לא מהני פדיון. וא"ת ואימא איפכא דהאי קרא בטמאה ממש וקרא דלמטה דהיא היתירה אתיא לבעלת מום. י"ל דקרא ד"אשר לא יקריבו" משמע דאינה פסולה אלא להקרבה אבל להדיוט שריא (תוספות):

ת"ל אשר לא יקריבו. משמע שאינה קריבה כל עיקר: