חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרק י א

(א) אמר אחד וכו'. אחר שאמרו הבעלים בעשרים כסף הבעלים נותנים בע"כ כו' דלהאי לא יהבינן הואיל ואמרו הבעלים בעשרים ועם החומש עולה החשבון לכ"ה, ואי יהבינן להאיך דשל כ"א נמצא ההקדש מפסיד. לפיכך נותנים אותו לבעלים והם נותנים כ"ו אותו סלע שהוסיף זה עליהם בקרן, וכ"ה דידהו. אבל על סלע שהוסיף זה לא יתן חומש. וזה למדנו מהאי קרא דכתיב "כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום", ועל זה אמר הכתוב "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית וכו'", ולא כאשר יעריך אותו האחר על עצמו:

הבעלים נותנים שלשים וכו'. מוקי לה בערכין (ערכין כז, ב) כגון שאומרים בעלים בעשרים ופרוטה וצריך ליתן כ"ה סלעים ופרוטה וחומשא דפרוטא, הלכך כי אמר אחד הרי היא שלי בעשרים וחמשה – כופין הבעלים לפדות מפני שהם אמרו תחלה יותר ממה שאמר זה, ופרוטה וחומשא דפרוטה לא קתני במתניתין משום דלא חשיבא, אבל אם לא אמר תחלה אלא עשרים סלעים – ה"נ דאינו חייב ליתן אלא כ"ה סלעים, הקרן והחומש. ואף שבא אחר ואמר הרי היא שלי בעשרים וחמשה - אין כופין הבעלים לפדות משום דמצי למימר יבוא זה במקומי ויפדה:

אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחת דינר. מפרש שם בגמרא אם רצו הבעלים מעיקרא ליתן לחשבון המגיע לשלשים ואחד ודינם כגון דאמרי הבעלים עשרים ואחד סלעים, פי' כי עשרים ואחד יעלו עם החומש שלהם ששה ועשרים סלעים ודינר (שהוא חומש על סלע הנוסף על עשרים), וחמש סלעים שזה מוסיף עליו – הרי ל"א ודינר. אם כך אמרו מתחלה הבעלים קודמין בעל כרחן שהוא יותר מן האחר:

ואם לאו אומרים לו הגעתיך. פי' ואם לא אמרו הבעלים מתחלה כדי שיעלו לזה החשבון שאמרנו אלא לשלשים בלבד, כגון שלא אמרו אלא עשרים סלעים ופרוטה שיעלו עם החומש לכ"ה סלעים ומעט יותר וכנ"ל, אומרים לזה האחר הגעתיך על כרחך אתה תפדה אותה כי אתה אמרת סלע אחד יותר מן הבעלים ואין מניחין אותו לחזור מן עילויו של הקדש, אבל הבעלים אין כופין אותן דאמר להו אתא גברא אחר במקומי ויותר ממני: