חפץ חיים על ספרא, אחרי מות, פרק ז ט

(ט) שלא יעלה באילן. וכן כל הני דקחשיב לקמיה מדרבנן הוא ואסמכינהו אקרא שלא יעלה באילן שמא יתלוש:

ושלא ירכב. שמא יחתוך זמורה:

ולא ישוט על המים. שמא יעשה חבית של שייטין:

ולא יספוק. בירושלמי שהוא עושה מכעסו כמו ויספוק את כפיו":

ולא יטפח. טיפוח לרצונו:

ולא ירקד. שמא יעשה כלי שיר:

לא יקדיש. קרבן:

ולא יעריך. משום דדמי למקח וממכר:

ולא יגביה. חלה. ויש דלא גרסי משום דהיינו "ולא יתרום":

ולא יתרום. תרומות ומעשרות ואפילו ליתנם לכהן בו ביום:

ולא יקדש ולא יגרש וכו'. וכולהו משום גזירה שמא יכתוב:

האזרח לרבות נשי אזרח. היינו מה"א ד"האזרח" ומקשה הגמרא (סוכה כח, א) פשיטא דהא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ומשני דנצרכה לתוספת עינוי שגם בזה אף דאין על זה לאו וכרת רק מצוה בעלמא אפילו הכי נשים חייבות:

הערת שוליים 30 הערה זו של החפץ חיים מוסבת על הטקסט של הספרא על המילים "ארבה את הטבלים שהן במיתה ולא ארבה את הנבילות שאינן במיתה. תלמוד לומר תענו את נפשותיכם ריבה" - ויקיעורך – ואף דעכשיו אינו דומיא דמלאכה כלל ואפילו הכי נתרבה אם כן נרבה גם שישב בחמה ויצטער – י"ל דאפילו הכי אכילה מקרי דומיא דמלאכה מפני שמצינו שחייב על ענין אכילה במקום אחר כגון פגול ונותר מה שאין כן לענין ישיבה בחמה לא מצינו כלל. ועיין ביומא דף ע"ד ע"ב ברש"י ד"ה מה מלאכה דבר וכו':