חפץ חיים על ספרא, אחרי מות, פרק יב יד

(יד) מנין שאינו מדבר אלא וכו'. דלא נזכר כאן טומאת מקדש וקדשיו ודלמא הקב"ה מקפיד על ישראל על חסרון רחיצה לבד מפני שעם קדוש הוא לה':

הזהיר וענש על ידי טומאה. "ולא יטמאו את מחניהם" – אזהרה, "כי את מקדש ה' טימא" – עונש, וכן לגבי אכילת קדשים בטומאה איכא אזהרה ועונש בפרשה אמור:

וחייב קרבן על הטומאה. כשהיה בשגגה כדכתיב בפרשה ויקרא "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו'":

מה קרבן שחייב להלן וכו'. באמת היה יכול לומר מה עונש ואזהרה האמורים להלן בטומאת מקדש וקדשיו אף עונש ואזהרה האמורים כאן וכו', וכן היה יכול ללמוד מקרבן לבד ולומר מה קרבן שחייב להלן הוא בטומאת מקדש וקדשיו אף עונש ואזהרה האמורים כאן בטומאת מקדש וקדשיו וכה"ג איתא לעיל בויקרא דיבורא דחובה פי"ב הלכה יו"ש עי"ש. אלא דנקט תרוייהו לאלומי מילתיה: