חפץ חיים, חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ט יד

אִם (לט) נַעֲשָׂה דָּבָר לִרְאוּבֵן שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, אַךְ לֹא נוֹדַע לוֹ, מִי עָשָׂה לוֹ אֶת הַדָּבָר. וּבָא רְאוּבֵן זֶה וְשָׁאַל לְשִׁמְעוֹן: מִי עָשָׂה לִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה? אַף שֶׁהוּא מֵבִין, שֶׁרְאוּבֵן חוֹשְׁדוֹ בָּזֶה, אָסוּר לְגַלּוֹת לוֹ אֶת שֵׁם הָעוֹשֶׂה, אַף שֶׁהוּא רָאָה בְּעַצְּמוֹ. רַקּ יָשִׁיב לוֹ: אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר *, (אִם לֹא שֶׁהוּא דָּבָר אֲשֶׁר אֲפִלּוּ אִם לֹא הָיָה חוֹשְׁדוֹ כְּלָל בָּזֶה וְלֹא הָיָה שׁוֹאֲלוֹ, הָיָה גַּם כֵּן צָרִיךְ לְסַפֵּר לוֹ מֵעַצְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁלְמוּ בּוֹ כָּל הַפְּרָטִים הַנַּל בִּתְחִלַּת הַסִימָן, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בְּסָעִיף ז'), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל י' בְּסָעִיף יז לְעִנְיַן לָשׁוֹן הָרָע, וְעַיֵּן שָׁם הֵיטֵב, כִּי כָּל הַסְבָרוֹת הַנִּזְכָּרוֹת שָׁם בִּמְקוֹר הַחַיִּים וּבִבְאֵר מַיִם חַיִּים, בֵּין לְעִנְיַן דִּינָא וּבֵין לְעִנְיַן לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, שַׁיָּךְ גַּם בָּזֶה.

*הגהה: אך יש לזהר, שלא להורות קלא מזה הדין לענין אם היה הוא גם כן מן המנויין, כגון, לפי מה שמצוי בענין טובי העיר, שיושבים ומעינים בדבר הנהגת אנשי העיר, אפלו אם הוא לא הסכים עמהם בענין זה, ולפי דעתו שלא כהגן הוא מה שהסכימו בענין ההוא נגד ראובן, אך הם רבו עליו ובטלו את דעתו. ואחר כך בא ראובן ושואלו, אם גם ידו היתה בענין זה, אף שראובן חושדו בזה, אף על פי כן (מ) אסור לו מן הדין להשיב, אפלו בלשון: אני לא עשיתי את הדבר הזה, וכל שכן לגלות בפרוש את שמם, ורוכל מקרי עבור זה, וכמו שבארנו לעיל בחלק א' כלל ב' סעיף יא, עין שם היטב.