חפץ חיים, חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ז א

אֵין חִלּוּק בְּאִסוּר סִפּוּר הָרְכִילוּת, בֵּין אִם הַמְסַפֵּר (א) אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, קָרוֹב אוֹ רָחוֹקּ, וַאֲפִלּוּ אִם שָׁמַע לְאֶחָד, שֶׁדִּבֵּר דִּבְרֵי גְּנַאי עַל אָבִיו וְאִמּוֹ *, וּמֵחֲמַת שֶׁהֵצֵר לוֹ מְאֹד עַל כְּבוֹדָם, גִּלָּה לָהֶם אֶת הַדָּבָר, גַּם כֵּן בִּכְלַל רְכִילוּת הוּא. גַּם אֵין חִלּוּק אִם עַל מִי שֶׁמְסַפְּרִין עָלָיו הוּא אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, גָּדוֹל אוֹ (ב) קָטָן, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ח' סָעִיף א' ב' ג'.

וְיֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁנִּכְשָׁלִין בָּזֶה, שֶׁכְּשֶׁאֶחָד רוֹאֶה, שֶׁשְּׁנִי נְעָרִים מַכִּין זֶה אֶת זֶה, הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לְאָבִיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶם: הֵיאַךְ שֶׁנַּעַר פְּלוֹנִי הִכָּה בִּנְךָ, וְעַל יְדֵי זֶה רָגִיל לָבוֹא אַחַר כָּךְ קִלְקוּלִים גְּדוֹלִים, שֶׁאָבִיו שֶׁל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מַכֶּה אַחַר כָּךְ לְנַעַר קָּטָן זֶה מִפְּנִי גֹּדֶל הַשִּׂנְאָה, וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה אַחַר כָּךְ מַחֲלֹקֶת גְּדוֹלָה בֵּין אֲבוֹתֵיהֶן שֶׁל הַנְּעָרִים, וּבְיוֹתֵר מָצוּי זֶה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְהִנִּה אִם בָּאנוּ לַחֲשֹׁב גֹּדֶל הָאִסוּרִין, שֶׁבָּאוּ עַל יְדֵי הַמְרַגֵּל הַזֶּה, רַבּוּ מִלִּסְפֹּר. וְלָא מִבָּעֵי {ואין צריך לומר} אִם אֵינוֹ יוֹדֵע בְּבֵרוּר הַדִּין עִם מִי, דְּאָסוּר לְהַגִּיד לְאָבִיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹדֵע בְּבֵרוּר, דְּהַדִּין עִם הָאֶחָד, אַף עַל פִּי כֵן אֵין לוֹ לְהַגִּיד לְאָבִיו שֶׁל הַשֵּׁנִי, אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁלְמוּ הַפְּרָטִים הַמְבאָרִים לְקַמָּן בִּכְלָל ט', עַיֵּן שָׁם.

*והוא הדין על רבו, כמו שכתבנו לעיל בחלק א' בכלל י' סעיף ה'. ואין להקשות ממה שאיתא בקדושין (דף ע.) אזלו ואמרו לה (הלכו ואמרו לו) לר' יהודה וכו', דפשוט דאז היה שם שלוחא דרב יהודה, (וכדמוכח ברשי שם דבור המתחיל 'נטר', ולית בה משום לישנא בישא, אם הוא מספר אחר כך לפני בית דין, מה שאחד בזה אותו או את בית דין, וגם הוא מהימן כבי תרי, ועין בחשן המשפט בסוף סימן ח' ובבאר הגולה שם), ולהכי השיב רב יהודה גם כן לבסוף דצער שלוחא דרבנן. (הגהה)