חפץ חיים, חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ו ט

וְאִם רָאָה עָלָיו דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, שֶׁנִּרְאֶה עַל יָדָם שֶׁאֱמֶת הוּא, מַה שֶּׁסִפְּרוּ לוֹ עָלָיו, שֶׁהוּא עָשָׂה לוֹ, אוֹ דִּבֵּר עָלָיו כָּךְ וְכָךְ, אִם מֻתָּר לְהַאֲמִין מֵחֲמַת זֶה עָלָיו אוֹ לֹא, עַיֵּן לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ז' מִסָעִיף י' עַד סָעִיף יד, כִּי שָׁם בֵּאַרְנוּ בְּעֶזְרַת ה' כָּל הַפְּרָטִים שֶׁשַּׁיָּכִים בָּזֶה. אַךְ כְּדֵי לְהָקֵּל עַל הַקּוֹרֵא אֶכְתֹּב בְּקִצּוּר הַיּוֹצֵא מִשָּׁם, דְּצָרִיךְ לָזֶה אֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה פְּרָטִים:

א (יח) שֶׁהָעִנְיָן, שֶׁהַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים מוֹרִים עָלָיו שֶׁהוּא אֱמֶת, לֹא יִהְיֶה בּוֹ בְּמַה לְּשָׁפְטוֹ לְצַד הַזְּכוּת, דְּאִי לָאו הָכִי {דאם לא כן}, מַה שַּׁיָּךְ בָּזֶה דְּבָרִים נִכָּרִים שֶׁהוּא אֱמֶת? אֲפִלּוּ אִם הוּא אֱמֶת, אֵין לְהַחְלִיט בַּלֵּב עַל הַנִּדּוֹן מִשּׁוּם זֶה לְרַע, וּכְדִלְעֵיל בְּכַמָּה מְקּוֹמוֹת.

שֶׁיְּהֵא דָּבָר הַנִּכָּר מַמָּשׁ, שֶׁיַּגִּיעַ לְעִנְיַן הַסִפּוּר, לֹא דָּבָר הַנִּכָּר קְצָת.

שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים בְּעַצְּמוֹ, וְלֹא שֶׁיִּשְׁמַע אוֹתָן מִפִּי אֲחֵרִים.

דַּוְקָא אִם יוּכַל לִהְיוֹת לוֹ מִידִיעַת הַסִפּוּר הַזֶּה תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא, דְּאִי לָאו הָכִי, אָסוּר לְהַטּוֹת אָזְנוֹ וְלִשְׁמֹעַ אֶת הַסִפּוּר, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת.

ה) אַחַר כָּל זֶה אֵינוֹ מוֹעִיל עִנְיָן זֶה, דִּדְבָרִים הַנִּכָּרִים רַק לְעִנְיַן לְהַאֲמִין וּלְקַבֵּל בְּלִבּוֹ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לֶאֱמֶת, (יט) אֲבָל לֹא לֵילֵךְ וּלְסַפֵּר דָּבָר זֶה לַאֲחֵרִים, (כ) וּבְכָל אֹפֶן אָסוּר לִסְמֹךְ עַל דְּבָרִים הַנִּכָּרִים מַמָּשׁ לְעִנְיַן לְהַפְסִידוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּמָמוֹן אוֹ לְהַכּוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, וְעַיֵּן לְעֵיל שָׁם בְּסָעִיף יד, שֶׁהֶאֱרַכְנוּ בָּזֶה.