חפץ חיים, חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ו ז

וְכָל זֶה הוּא בִּזְמַן הַתַּלְמוּד, אֲבָל היּוֹם לְפִי מַה (טו) שֶּׁהִסְכִּימוּ הַפּוֹסְקִים, שֶׁאֵין לוֹ לְאָדָם לוֹמַר, שֶׁפְּלוֹנִי מְהֵימָן לֵה כְּבֵי תְּרֵי דְּלֹא מְשַׁקֵּר, עַל כֵּן אָסוּר לוֹ לְקַבֵּל דְּבָרָיו בְּשׁוּם אֹפֶן, רַק לָחוּשׁ בִּלְבַד. וּבְלָאו הָכִי {ובלא זה} אֵין מָצוּי, שֶׁיֻּשְׁלְמוּ כָּל הַתְּנָאִים הַנִּזְכָּרִים בְּסָעִיף ה' ו'. וּמִזֶּה תִּרְאֶה, כַּמָּה אֲנָשִׁים טוֹעִין בְּעִנְיָן זֶה, שֶׁהֵם נִזְהָרִין מֵאִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וְקַבָּלָתָם, אִם הֵם שׁוֹמְעִין זֶה מֵאֲחֵרִים, וְלֹא אִם הֵם שׁוֹמְעִין זֶה מֵאֲבִיהֶם וְאִמָּם וּנְשֵׁיהֶם, בְּחָשְׁבָם, שֶׁאֵלּוּ בְּוַדַּאי לֹא יְשַׁקְּרוּ לָהֶם, וְזוֹהִי טָעוּת גְּמוּרָה, כִּי (טז) אֵין חִלּוּקּ בָּזֶה. וְעַיֵּן לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ח' סָעִיף יד וּלְקַמָּן בִּכְלָל ז' סָעִיף ח'.