חפץ חיים, חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ו ה

אִסוּר קַבָּלַת רְכִילוּת הוּא אֲפִלּוּ מֵאִישׁ דִּמְהֵימָן לֵה כִּשְׁנַיִם, וַאֲפִלּוּ אִם אֵין בַּדָּבָר הַהוּא (ח) שׁוּם צַּד זְכוּת עָלָיו. וְהַנֵּי מִלֵּי {וכל זה}, שֶׁאֵין לוֹ מִידִיעַת עִנְיָן הַזֶּה תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא, אֲבָל אִם (ט) יֵשׁ לוֹ מִזֶּה תּוֹעֶלֶת עַל לְהבָּא, כְּגוֹן, שֶׁסִפֵּר לוֹ, שֶׁפְּלוֹנִי רוֹצֶּה לְהַזִּיקוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ וִכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וְעַל כֵּן יִשְׁמֹר עַצְּמוֹ מִמֶּנּוּ, מֻתָּר לְקַבֵּל דָּבָר זֶה מִמֶּנּוּ וּלְהַאֲמִין בָּזֶה. אֲבָל (י) לֹא יְגַלֶּה זֶה לַאֲחֵרִים, וַאֲפִלּוּ לְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּהַגִּלּוּי הַהוּא תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא. וְכָל זֶה אִם הוּא מְסַפֵּר לוֹ, שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ דָּבָר זֶה בְּעַצְּמוֹ, אֲבָל אִם הוּא (יא) שָׁמַּע מֵאִישׁ אַחֵר, שֶׁאָמַר לוֹ, שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ, אֵין לוֹ שׁוּם יִתְרוֹן מִשְׁאָר אָדָם.