חפץ חיים, חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ה ז

וְאִם כְּבָר עָבַר וְקִבֵּל רְכִילוּת, (ט) תִּקּוּנוֹ, שֶׁיִּתְחַזֵּק לְהוֹצִיא הַדָּבָר מִלִּבּוֹ שֶׁלֹּא לְהַאֲמִינָם. וַאֲפִלּוּ אִם קָשֶׁה לוֹ הַדָּבָר לַחֲשֹׁב, שֶׁהַמְסַפֵּר בָּדָה אֶת כָּל הַדְּבָרִים מִלִּבּוֹ, יַחֲשֹׁב, אוּלַי הוֹסִיף המְסַפֵּר, אוֹ גָּרַע אֵיזֶה פְּרָט מֵהַמַּעֲשֶׂה אוֹ אֵיזֶה תֵּבוֹת מֵהַדִּבּוּר, שֶׁאָמַר פְּלוֹנִי עָלָיו, אוֹ אָמַר בְּנִגּוּן אַחֵר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִשְׁתַּנָּה הָעִנְיָן מִטּוֹב לְרַע, וִיקַבֵּל על עַצְּמוֹ עַל לְהַבָּא, שֶׁלֹּא לְקַבֵּל עוֹד לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת עַל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, וְיִתְוַדֶּה עַל זֶה. וּבָזֶה יְתַקֵּן הָאִסוּר שֶׁעָבַר, אִם לֹא סִפֵּר הַדָּבָר עֲדַיִן לַאֲחֵרִים.