חפץ חיים, חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ב ב

אֲפִלּוּ אֲבַק רְכִילוּת (כְּפִי מה שנבאר לקמן בכלל ח מה נקרא אבק רכִילוּת) גַּם כֵּן אָסוּר לְסַפֵּר בְּכָל גַּוְנִי. וַאֲפִלּוּ אִם הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ שֶׁמְּסַפֵּר לוֹ, מַה שֶּׁאָמַר פְּלוֹנִי עָלָיו, יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי פָּנִים, אִם הוּא אוֹמְרָה (ב) בְּאֹפֶן דְּמוּכָח, שֶׁכַּוָּנַת הָרִאשׁוֹן הָיְתָה לְגַנּוֹתוֹ, בְּוַדַּאי אָסוּר בְּכָל גַּוְנִי, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא מוֹצִיא זֶה מִלְּשׁוֹנוֹ, בְּעִנְיַן דְּנוֹטֶה יוֹתֵר כַּפֵּרוּשׁ הָאַחֵר שֶׁיֵּשׁ בִּדְבָרָיו, שֶׁכַּוָּנַת הָרִאשׁוֹן לֹא הָיְתָה לְגַנּוֹתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן (ג) אִם הוּא מַכִּיר אֶת טִבְעוֹ שֶׁל זֶה הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא אִישׁ נִרְגָן, (הַיְנוּ, שֶׁהוּא דָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף חוֹב תָּמִיד, וְכָל מַה שֶּׁחֲבֵרוֹ עוֹשֶׂה, אוֹ מְדַבֵּר, הוּא אוֹמֵר שֶׁכִּוֵּן רַק לְהִתְנַגֵּד לוֹ בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה לְרַבֵּנוּ יוֹנָה), אוֹ שֶׁיֵּשׁ לְבַד זֶה קְצָת שִׂנְאָה בֵּינֵיהֶם מִכְּבָר, וְאִישׁ כָּזֶה אֵינוֹ צָּרִיךְ רַק לִמְצֹא עֲלִילָה עַל חֲבֵרוֹ, אָסוּר בְּכָל גַּוְנִי.