ברית עולם על ספר חסידים תט:א

אבל לא בשבת שכתוב בו ברכה וכו'. מהרשד"ם א"ח סי' ח' נשאל ע"ד זה אם הי' מותר לנדות ולהחרים בשבת והשיב דהיה אסור שכתב הרמב"ם פכ"ד אין עונשין בשבת כו' אין מלקין אותו ומלקות קיל משמתא וכיון דאין מלקין כ"ש דאין משמתין וכו' עוד טעם אחר שהרי אין דנין בשבת וא"ת הא אמרינן פ' הדר וכו' דשמית רבינא בשבת כבר היה אפשר לתרץ דאפרושי מאיסורא לפי שעה שאני מ"מ אין אנו צריכי' לכך וכו' כיון שהיה צורך שבת דהיה האיש מחללו מותר. וקרוב לזה מצאתי במ"מ פכ"ג ובס' העתים שאסורים היו צבור להחרים שום דבר בשבת אא"כ הוא לצורך השבת דומה להיתר נדרים עכ"ל בקצור נמרץ ע"ש באורך. והיה טרם אביע אומר על תשובת מהרשד"ם אציגה נא עמך דהא דלא היו מלקין בשבת שכתב הרמב"ם והביאו מהרשד"ם לכאורה נראה דהוא מדאורייתא לדעת הרמב"ם דעל מיתה ומלקות קאמר שנא' לא תבערו אש בכל מושבותיכם וכו' וה"ה לשאר עונשין משמע דהכתוב אמר על שרפה בשבת וה"ה לשאר עונשין מדאורייתא וכן מוכח מהסמ"ג לאוין ס"ז שכתב כדברי הרמב"ם. אבל מדברי רב שרירא גאון בתשובה הובאה בס' שבלי הלקט כ"י שבלת ס' והביאה מרן בב"י א"ח סי' רס"ג מוכח דאינו בכלל לא תבערו אש אלא היא מדרבנן שכתב וז"ל לא היו מלקין בי"ט ואין מכניסין לבית הסהר ביו"ט כ"ש בשבת דהני מילי כולהו דינא אינון ותנן וכו' לא דנין וכו' עכ"ל אלמא סבר רב שרירא גאון דלא היו מלקין דהוי בכלל גזירת לא דנין והוי מדרבנן ולפום ריהטא הוי היפך הרמב"ם והסמ"ג. (כלומר שנראה דיש מחלוקת ביניהם ואע"ג דמסתמא דכל דברי הגאונים נגלו להרמב"ם לא חש לתשובת רב שרירא דסבר דהירושלמי נגדו) ואפשר לעשות שלום ביניהם דמ"ש הרמב"ם ולא היו מלקין היינו במלקות גמור שהיו מלקין בפני הסמוכים והוא עומד במקום מיתה מש"ה מדאורייתא אין מלקין בשבת דהוזהרנו במיתת ב"ד וה"ה מלקות ובזה מודה גם הגאון. אמנם הגאון על מלקות שנוהגים בזה"ז מיירי דנשאל אם מלקין בשבת וזהו המלקות הוא רמז בעלמא ובזה המלקות שנותנין ב"ד לאו במקום מיתה עומד ומש"ה אתי עלה מצד דאין דנין דהוא גזירה דרבנן וראיתי להרב שה"ל שם שכ' וז"ל מצאתי בשם רב כהן גאון ז"ל מאן דעבר עבירה בשבת היו מלקינן ליה בשבתא דמלקות במקום מיתה עומדת וכד מלקינן ליה מכפר ליה דתנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וכתיב ונגלה וכו' וכיון דמכפר ליה מלקינן ליה דלינקי מעון דילי' וכו'. ונראה בעיני שהדבר צ"ע שהרי מלקות במקום מיתה עומדת והיך נדיננו בשבת ואם היה אסור לדון דיני ממונות ק"ו לדון דיני נפשות עכ"ל ונראה דהרב שבלי הלקט לא הקשה על רב כהן גאון דמוכח דמיירי במלקות ב"ד סמוכי' דאזהרה שמענו מקרא דלא תבערו אש שלא לדון בד' מיתות בשבת וה"ה למלקות כמ"ש הרמב"ם דהא ל"ק דיסבור הגאון דאינו אסור אלא לדון ד' מיתות ולא מלקות ומ"ש הרב מ"א. ומ"ש בירושלמי פ' אחד דיני ממונות מפרש לה הגאון על ד' מיתות ותו לא וכמ"ש בעניותי בבר"י. אמנם הא קשיא ליה איך נדון בשבת שהרי אין דנין ואפשר דס"ל לרב כהן גאון דגזירת אין דנין היינו משום שמא יכתוב ובמלקות דליכא צורך לכתיבה שרי. אמנם רב שרירא גאון סבר דכי גזרו אין דנין לא פלוג רבנן. וחזה הוית להרב שבות יעקב ח"א סי' י"ד דמייתי תשובת רב שרירא הלוי וחילק בין נ"ד לדברי הגאון וכתב וז"ל מלבד שעיקר תשובת רב שרירא לא ברירא כ"כ דאף שאין עונשין שום עונש בשבת ויו"ט מדאוריית' וכמ"ש הרמב"ם וכו'. ע"ש ובתשובת אמונת שמואל סימן נ"ד מ"מ הא מצינו להדיא בקרא פ' שלח ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים ויניחו אותו במשמר וכו' משמע פשטא דקרא שהניחו אותו במשמר אף ביום השבת וכו' עכ"ל ומדבריו נראה שהגאון סבר דלא היו מלקין מדאורייתא וכמ"ש הרמב"ם ורמז דברי הרב אמונת שמואל שכ' דהוא תלמוד בירושלמי אבל בקושטא מהירושלמי אין ראיה וכמ"ש בעניותי בבר"י ומחב"ר סי' של"ט ע"ש. וגם דברי הגאון מוכיחין דעל מלקות וחבישה אתי עלה מאין דנין דהני מילי כולהו דינא אינון וכמ"ש לעיל וא"כ אתי מכח גזירה דרבנן. ומאחר שכן מאי ק"ל מקרא דהוי דאורייתא הרי הגאון קאי לפי גזירת חכמים ול"ש אי בעי כתיבה אי לא בעי סתמא אמור אין דנין. ועוד הרי רבינו בחיי כתב ויקריבו אותו ליל מוצאי שבת ע"ש. אמור מעתה נבא לדברי מהרשד"ם ויש להעיר בדבריו דברישא אתי עלה דשמתא חמירא מנגידא. והרמב"ם כתב אין עונשין בשבת ואין מלקין. כ"ש דאין משמתין אלמא סבר הרב דמדאורייתא אין משמתין וק"ו מאין מלקין שכ' הרמב"ם דמדאורייתא אין עונשין בשבת. ואח"כ כתב עוד טעם אחר שהרי אין דנין בשבת וכו' אלמא הוי אין משמתין מדרבנן ונמצא דארכבה אחרי ריכשא. ותו יש להעיר בטעם ראשון דהגם דשמתא חמירא מנגידא מ"מ זה היא מצד עצם הדבר אבל לגבי שבת אימא דאין מלקין משום דבמקום מיתה המלקות עומד ואפשר דבשבת ימות בעת המלקות אבל שמתא דרובא לא ליום ולא ליומים אימא דמשמתין בשבת. ואפשר שכוונת מהרשד"ם לומר דבנ"ד להחרים בשב' איכא תרתי ואסור מדאורייתא דהוא בכלל אזהרת אין עונשים בשבת וגם הוא בכלל גזירת רבנן דגזור אין דנין אלא דהרב מהרשד"ם סמיך טפי על הטעם שני דהוא בכלל אין דנין משום דלטעם ראשון יש לדחות כדכתיבנא דאין החרם בכלל אין עונשין ולכן תירץ לההיא דרבינא דלצורך שבת שרי והאי שנויא לא סליק אלא לטעם שני דאם הוא מדאוריי' לא שרי לצורך שבת אכן הרב מהרשד"ם שפר קדמי' טעם שני דלטעם ראשון יש לדחות ואין איסור להחרים אלא מדרבנן דהוא בכלל אין דנין ולצורך שבת שלא יחלל שבת יותר שמתי' רבינא. שוב ראיתי מ"ש הרב מהר"י עייאש בתשובת בית יהודה א"ח סי' כ"ט על דברי מהרשד"ם ומה שהקשה שם עליו לק"מ כאשר יראה המעיין דלצורך שבת מיקרי ודאי שלא יחלל שבת יותר ודלא כמ"ש הרב הנזכר גם בההיא דרבינא הכי סבר מהרשד"ם ונראין דבריו והאי טעמא דלצורך שבת עיקר שלא כמ"ש הרב הנזכר. וראה בעיניך שהרב הנזכר העתיק בתשובת רב שרירא אין מחרימין ואין מכניסין שום אדם לסוהר והיא אגב שטפי' דלא כתב הגאון אין מחרימין אלא אין מלקין ואין מכניסין לבית הסוהר והא דמייתי מהרשד"ם דכתב הרב המגיד שאסורי' צבור להחרים שום דבר בשבת וכו' כתב הרב כנה"ג סי' של"ט בשם שארית יהודה שהכוונה שמחרים שום כלי או בהמה להקדש אבל לנסות ולהחרים היה מותר. וכ"כ בשיורי משם הרב מהר"א גאילקו והרב מהר"ש אבאסבאן ע"ש. ונראה שכוונת הרבנים לומר דהא דקאמר ס' העתים שאסורים היו צבור להחרים לאו דוקא אלא כוונתו להקדיש חרמים לבדק הבית ולכהנים ליכא האידנא (דלא שכיח כלל) אך מקדישין כלים לבית הכנסת ולנויי ס"ת ובהכי מדוקדק הלשון דאמר להחרים שום דבר דהיינו איזה כלי ומאי דדייק הרב כנה"ג דמאי איריא צבור וכו' לק"מ דכן דרך המקדישים להקדיש בבהכ"נ וארחא דמילתא נקט וז"ש שאסורים היו צבור להחרים וכולל צבור ויחיד דגם היחיד מקדיש בצבור ועמ"ש הרב יד אהרן והגם דהה"מ נקט דברי ס' העתים בחלוק' לא דנין. לאו דוקא. והרי מרן בב"י מייתי לה בחלוקת לא מקדישין וכו'. ועתה נבא לדברי רבינו שכתב דאין להחרים בשבת שכתוב בו ברכה. ונראה דסבר רבינו דאינו בכלל אין עונשין בשבת דדוקא על ד' מיתות נאמר ומלקות דב"ד סמוכים דבמקום מיתה עומד ולא היה החרם בכלל גם סובר רבינו דאינו בכלל אין דנין דלא שייך הכא שמא יכתוב (עמ"ש מהר"י אדרכי ז"ל בתשובותיו סי' ש"ח) ומש"ה הנה זה בא מכח שכתוב בשבת ברכה. וראוי לחוש לדברי רבינו ז"ל ועמ"ש הרב כנה"ג דמדברי רבינו מוכח דלאו מדינא ע"ש ואינו מוכרח דאפשר דרבינו ס"ל דדינא הוא מכח שהוא יום מבורך כשם שמצוה רבה להדליק נר שבת (שיהיו בו אורה) וק"ק על הרב מהר"ש נגד הרשב"ץ בשו"ת יכין ובעז ח"ב סימן ו' שלא הביא לנדונו דברי ספר העתים שכתב הה"מ הנזכר לפי מה שנתבאר דעל הקדשות בית הכנסת קאמר אם לא שנאמר שהבין הרב ז"ל דלהחרים אדם קאמר. ואין הלשון מורה כן ודוק: