בועז על משנה בכורות ב

זהו אופן א' של צאן ברזל הנזכר בש"ס וברש"י הכא וכ"כ ברמב"ם בפ"ד מבכורות. ונ"ל דכ"ש אופן הב' של צאן ברזל דהיינו שהנכרי שם בהמותיו בשויין. וישראל יטפל בהם איזה שנים כמו שהתנו. ואח"כ יחזירם לו. רק שהתנו שבאם ימותו או יוזלו תוך זמן זה יהיה ההפסד לישראל. אבל הגיזה והולדות שתוך זמן זה יהיו לחצאין. וזהו אופן של צאן ברזל דנקט הרמב"ם (בפ"ח מהל' מלוה הי"ב) לענין רבית. בכה"ג נמי ודאי הבכורות שילדו הולדות א"צ ליתן לכהן. דהרי בש"ס הכא מדמי דין בכורות לדין רבית. אלא דהרמב"ם נקט ברבית איפן הב' שזכרנו. דהיינו שמסר הבהמות לישראל להטפל בהן. לאשמעינן רבותא דאפילו בכה"ג שייך דין רבית. אף שלא הלוה הנותן להמקבל כלום. והכא נקט הרמב"ם באופן א' שזכרנו. דהיינו שמכר הבהמות לישראל. דאפילו בכה"ג שגוף הבהמות שייכי לישראל. אפ"ה פטורים מבכורות. והכא והתם רבותא קמ"ל. ואלו ב' האופנים נקראו צאן ברזל. משום שאם כל הצאן מעשרות בעליהן. שהוצאתן מועטת והרווחתן מרובה בגיזה וולדות וחלב (כחולין דפ"ד ב'). והרי עכ"פ יש בכל צאן חשש נזק כשימותו. אבל אלו הם צאן ברזל ובני קיום. שכשימותו יתן המקבל אחרים תחתיהן. ומה"ט. נ"ל עוד דאף שגם בבהמה גסה וחמור הדין כך. אפ"ה לא נקט הך דינא לעיל בפ"א גבי חמור. דדוקא גבי צאן שהרווחתן מרובה כלעיל. רגילין לתתן באופן זה. משא"כ חמור אין הרווחתן מרובה כדי תלוקה. גם בעלים צריך לו כל שעה לרכיבה ולמשא. ואיך ימכרנה או ימסרנה לאחר עד עשרה דורות: