ביאור הלכה עט:ד

אם נתן בהם עורות - מלשון זה משמע דאפילו אם ניטל אח"כ העורות מהן ונתייבש וניטל הריח רע ג"כ שם צואה עליהן ומלשון תר"י בענין זה לא משמע לכאורה כן עי"ש ועיין במה שכתבנו בסמוך מענין זה:

ואם יש בהם ריח רע וכו' - לא קאי על צואת כלב וחזיר כ"א אשאר בהמה חיה ועוף דבכלב וחזיר קים להו לחז"ל שאין ריחם רע כ"ז שלא ניתן בתוכם עורות כן מוכח בגמרא שם כ"ה ע"א א"ר לית הלכתא וכו' עי"ש:

דינם כצואת אדם - עיין במ"ב מש"כ דאפילו אם פסק הריח ג"כ אסור כתבתי זה משום דכיון דהמחבר ס"ל דדינו ממש כצואת אדם ושם הוא אסור בכל גווני כבסימן פ"ב עי"ש וא"כ לפ"ז כ"ש בצואת חתול וכל אלו הדברים המוזכרים מס"ה והלאה אסור אפילו נפסק הריח אח"כ וכ"כ בספר הלכה ברורה ומ"מ אינו מבורר כ"כ אצלי דבר זה דאפשר דלזה קיל מצואה ממש וכן משמע לכאורה מלשון המחבר שכתב צואת חמור הרכה משמע דוקא כשהיא עדיין רכה אבל אם נתייבש אח"כ מותר אף דמתחלה היתה רכה ויש לדחות דכונת המחבר רק למעט אם היתה מתחלה יבישה דלא חל עלה שם צואה כלל אח"כ מצאתי בפני משה בירושלמי שכ' כשהיא עדיין רכה וצ"ע למעשה: