ביאור הלכה תמז:ב

חמץ שנתערב וכו' כשאר איסורין - מדסתם המחבר משמע דאפילו במינו נמי דינו הכי דסגי בששים ולא מקרי חמץ דבר שיש לו מתירין מטעם דלשנה הבאה חוזר ונאסר וכדעה הראשונה שהובא ביורה דעה ס"ס ק"ב בהג"ה עיי"ש וכן פסק בת"ח ובספר אפי רברבי ודלא כמ"ש הש"ך שם סקי"ג דהמחבר יהיה קאי רק אשאינו מינו [א"ר] וכן סתם הלבוש כאן ומ"א בסק"מ וכ"כ הגר"א ביורה דעה שם דהמחבר סתם כאן כדעה ראשונה שם דחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירין:

ונותן טעם לפגם וכו' - וה"ה לענין ריחא לכו"ע לא חמיר בע"פ משאר איסורין [אחרונים]:

נמי שרי - כתב מגן אברהם בשם שיבולי לקט שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר עכ"ל והנה קיצר בלשון שב"ל ויש מקום לטעות ע"כ אעתיק את לשונו וז"ל באות רי"ז. שאור או חמץ שנפל בקדרה או שנתבשל עם בשר צלי מידע ידע ביה דנותן טעם לפגם הוא ומשהו [לשון שהיה] באותו מאכל ומותר ואע"פ שיש באותו מאכל טעם חמץ דחמץ בעיניה שראוי לחמע ואינו פגום דחזיא למילתיה הוא דאסר וכו' כיון דטעמו פגום ופוגם במאכל זה מותר עכ"ל ומשמע מלשונו דדקדק לכתוב בבישול עם בשר צלי אבל עם בשר מבושל לאו לפגם הוא [ודלא כדמשמע ממ"א שאין מחלק בזה] ואף אם נפל בתבשיל לאו בכל עיסה שנפל לתבשיל נאמר דלפגם הוא אלא בדבר שמחומץ הרבה שאין דרכו לתתו בתבשיל בזה אמרינן דמסתמא פוגם הוא [ובזה מיושב קושית הבה"ט מיורה דעה סימן שכ"ג דאיתא שם דאם נפל עיסת חלה לתבשיל אוסרת] ועיין בח"י שהשיג על המגן אברהם וא"ר מישבו דמסתמא ג"כ לפגם הוא ולפי מה שביארנו כונת השב"ל דלא בכל חמץ מיירי אלא באותו שמחומץ ביותר מתיישב קושית הח"י ואפשר דגם הוא מודה בזה לדינא. ולענין גרעיני תבואה שנמצא בבאר מים בפסח אי מקרי זה לפגם עיין במגן אברהם וא"ר ופמ"ג ויתבאר אי"ה לקמן בסימן תס"ז סי"ג. ולענין עיסת חמץ שנפלה לבאר עיין לקמן בסימן תס"ז סי"ב במ"ב ד"ה אין מש"כ שם: