ברכת אברהם פ

לר' יוסי דמפיק מלתא דכלים ממנינא הואיל ויש בה מחלוקת וליכא לממניה ניחא ליה אי חשיב תינוק גוי מכלל המנין לא טפיין ליה אלא לר' מאיר דפסיקא מלתא דכלים ולפיכך אי אפשר לאפוקה ממנין אי חשיב תינוק גוי כשאמרת דהוא ממנינא הוא טפיין להו ופרקינן ר' מאיר אוכלין וכלים חדא חשיב להו ואי כדסליק אדעתיכו דפלגינן צנור מחצר כשנראה מקושיתך על פירוש הרב ז"ל דאמרת בכללה אמאי לא קמא לה השוכח תחת הצנור ממנינא וכו' לו היה הדבר כן שהצנור והחצר מחולקין עד שיוכל החולק באחד מהם למנות השני היו שנים במנין ולעולם קשיא לר' מאיר וטפיין להו ואע"ג דחשיב אוכלים וכלים שנטמאו במשקין בחדא הלכך ליכא לפרושי אלא כדפרשינן ושקשה לך מדגרסיתו בית הלל סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו התשובה שאין לשון התלמוד כך אלא בהרבה ספרים חקרנו וכתוב בהם מר סבר בטלה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו ולעולם אימא לך מר דהוא תנא קמא ומר דהוא ר' יוסי כדפריש אבא מארי זצ"ל בפירוש המשנה במסכת מקווה ולא קשיא ליה מידי. שאלה מו. ואמר הרב זצ"ל בספר הפלאה שלו האומר הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בידו שנ' לא יקדיש איש אותו והא פלוגתא דר' יוסי ור' יעקב היא דתניא הרי עלי בכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר מיהו לאו מהאי קרא מיתי לה ר' יוסי דהכי אמרינן לקמן היינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ואוקמינן טעמיה דר' יעקב מדכתיב לד' לרבות דבר האסור וכיון דאקשינן עליה דר' יעקב והא בעינן דבר הנדור ופריק דבכור נמי דבר הנדור הוא כדתניא ר' מאיר מניין לנולד לו בכור בתוך עדרו שמצוה עליו להקדישו תלמוד לומר הזכר תקדיש ועד כאן לא פליג עליה ר' יוסי אלא משום דאי לא מקדיש ליה נמי הוי קדוש אבל מלא יקריב ליכא מאן דמיתי מיניה ראיה שאין מקדישין אותו לשם בכור דהא מצוה להקדיש אותו מדכתיב הזכר תקדיש וכולהו תנאי לא ילפי מלא יקדיש אלא שלא ישנה אותה מקדושה לקדושה ולא עוד אלא כל הקדשים מכאן למדין שאין משנין אותן מקדושה לקדושה והכא תניא בספרא ר' ישמעאל אומר מנין שלא יקדיש אדם בכור תלמוד לומר בכור לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישנו הקדש עילוי תלמוד לומר הזכר תקדיש מה ראית וכו' אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה תלמוד לומר בבהמה לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישם הקדש עילוי תלמוד לומר בבקרך ובצאנך תקדיש וכן נמי ר' עקיבא ולא פליגי אלא במשמעוח דורשין הא למדנו שאין הפרש בין בכור לשאר קדשים מה בכור אין משנין אותו מקדושה לקדושה אף שאר קדשים כן ומה בכור מקדישין אותו הקדש עילוי מדכתיב הזכר תקדיש אף שאר קדשים כן ואם כן ליכא למילף מהאי קרא שהמתפיס נדרו בבכור מותר אלא אי סבירא ליה דהילכתא כר' יוסי נימא טעמיה דר' יוסי ועוד. הא לא שמעינן ליה לר' יוסי דיש חילוק בבכור אלא בין אמר הרי עלי בבכור ובשרו מונח לפניו ובין אינו מונח ובין לפני זריקה ובין לאחר זריקה מותר דהכי מוקמינן ליה לעולם לפני זריקה והיינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור וכו' עד שידור בדבר הנדור ואם כן כל שכן לאחר זריקה דהתירא הוא והאי לפני זריקה בין מונח לפניו בין אינו מונח דעד כאן לא אצטריך תלמודא לאוקומי בעיא דר' אמי בר חמא בכגון שהיה מונח לפניו אלא בלאחר זריקה דס' דענין אמי דילמא בעיקרו קא מתפיס אבל לפני זריקה מסתמא אתי והאי סתמיה דבכור סבר ר' יוסי דמותר משום דלאו דבר הנדור הוא ואם כן קשיא מה שאמר הרב ז"ל לאחר כן היה לפניו בשר קודש אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי עלי כבש זה הרי אלו אסורין שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת