ברכת אברהם מו

הדלת ופתח נעל כדרכו וכבתה הכי נמי דחייב חטאת ואע"פ שלא נתכוין דהא קא לייט עלה רב ואמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי טעמא לייט עלה רב אי לימא משום דרב סבר לה כר' יהודה ותנא קתני כר' שמעון ומשום דרב סבר לה כר' יהודה דתני כר' שמעון לייט ליה מילט ואמר ליה בהא אפילו ר' שמעון מודה דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות והוא ז"ל לא פסיק בה חייב חטאת ולא משכחת, חייב חטאת בפסיק רישיה ולא ימות אלא היכא דקא מיכוין לעשות מלאכה ואע"פ שמתעסק הוא אצלה מלאכת מחשבת קרינן לה ולא דמיא למתעסק בלא כוונה כי הא דקא מקשי גבי הפוצע את החלזון ולחייב נמי משום נטילת נשמה ואמר ר' יוחנן כגון שפצעו ומת רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה אקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כלומר אע"פ שמתעסק הוא הא קא מכוין ליטול נשמה והיא עיקר מעשיו ונהנה ממנה ולפיכך תירץ שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה הלכך אין כוונתו לכך ואע"פ שנטילת הנשמה אינו חייב שהרי אין רצונו בכך וכי נמי דקא מקשי גבי התולש עולשין וכו' ואם ליפות את הקרקע כל שהו אטו כלהו לאו ליפות את הקרקע נינהו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו באגם שאני אביי אמר אפילו תימא בשדה דלאו אגם כגון דלא קא מכוין ליפות אלא מתכוין הוא ודאי לתלוש או לאכילה או לבהמה או להסיק והא אצל יפוי הקרקע מתעסק בעלמא והרי הוא נהנה מן היפוי ואע"פ שלא תלש כשיעור לאכילה אפילו הכי מחשבת מקרי ולפיכך הקשינו והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה וכו' הלכך מוקמינן לה כארעא דחבריה דאע"ג דקא מכוין לתלישה הרי לא תולש כשיעור ויפוי קרקע לא ניחא ליה ביה כל עיקר שהרי אינו נהנה ממנו ולא משכחת בכל התלמוד אלא שני מקומות אילו בלבד אבל שאר דוכתא כולהו פסיק רישיה בלא מתכוין הוא ולא אסר ר' שמעון אלא משום מראית העין בלבד תדע דהא תנן גבי שחיטת בכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן התולש את השער לראות מקום מום ואיבעיא לן האי תולש לכתחלה או דאיעבד ואמר ר' ירמיה תא שמע צמר המסובך באוזן ר' יוסי בן המשולם אומר תולשו ומראה את מומו שמע מינה לכתחלה ואמר ר' מאיר אף אנן נמי תנינן וכן התולש וכו' אהיא אי לימא לא יזיזנו השתא דיעבד דשחיטתו מוכחת עליו אמרת לא יזיזנו לראות מקום מום מבעיא מכאן אתה למד בפירוש דכל היכא דהוי דבר שאין מתכוין ואין שם דבר המוכיח עליו שלא נתכוין למלאכה, אסור והוי פסיק רישיה ולא ימות וכל היכא דאיכא מילתא דמוכחא עליה דלא מכוין למלאכת איסור הוא פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ועל דרך זו פירשתי כל הסוגיות שבת לחוד דבדבר שאין מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות הנך סוגיות דשבת ודכתובות ודבכורות ודפסחים ושאר כל המקומות ולפיכך קשיא לי לפי סברא זו כל מה שפסק בדבר שאין מתכוין בודאי שהוא חייב ומותר לכתחלה מיבעי ליה וכל מה, שפסק בפסיק רישיה ולא ימות נמי שהוא חייב ופטור אבל אסור מיבעי ליה ומה שאסר בכלל פסיק רישיה ולא ימות רחיצת ידים באוהל וכיוצא בו שמשיר את השיער ודאי אע"פ שאין כוונתו לכך ופסקא זו דלא כר' שמעון דהא כדקא מוקימנא בפרק במה טומנין אתרתי מתניתא חדא כר' יהודה וחדא כר' שמעון אקשי במאי אוקמיתה להא דשרי כר' שמעון אימא סיפא אבל לא יחוף בהן שערו ואי ר' שמעון מישרי קא שרי דתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק שמעינן השתא דאע"ג דמשיר שער ודאי קא שרי ר' שמעון שהרי אינו מתכוין ועד כאן לא אסר לשרוק אלא כדאוקימנא טעמא מנזירות שכל הסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מתכוין ואי לאו כוונתו הוי שרי ר' שמעון הלכך ליכא לפרושי הא דאמר ר' נחמיה בריה דרב יוסף היכא דליכא רובא אוהל שפיר דאמר משום השרת שיער אלא משום מוקצה על עיקר סוגיתנו של מעלה וכן נמי עפר לבנתא ועפר פלפלי וכוספא דיסמון שהוא דבר רך ביותר כשמן אשמעינן דמסתמא מוכנים הן משום ריח טוב שבהן אבל אם הכינו מותר ואפילו כולה אוהלא ועוד בר מן דין ובר מן דין כשהתיר ז"ל דבר שאין מתכוין באותן כללות שכלל בראש הלכות שבת לא התיר אלא כדרב יוסף דאמר כל היכא דכי מכוין איכא איסורא דאוריתא כי לא מכוין גזר ר' שמעון מדרבנן כל היכא דמכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מיכוין שרי ר' שמעון לכתחלה כעין גרירת מטה כסא וספסל דאילו מכוין פטור הוא דחפירה כלאחר יד היא וכן אמר הרב ז"ל