ברכת אברהם לח

לא פליגא אדר' קא מתרצינן הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית ור' היא דאמר כל שהוא משום שבות וכולי הכי הוי מיבעי ליה למימר הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית וכדר' דאמר כל שהוא משום שבות וכולי ולפי לשון זה נמצא ר' מפרש דברי חכמים אבל לפי לשון התלמוד שאמר ור' היא ש"מ מחלוקת ר' ורבנן היא ומתניתן דלא כר' ולפי כן הקשינו והא קא משתמש באילן וקושיא זה מכח המשנה היא דתני אין מעשרין את הודאי ליעיין מר בהלכה זו ויבאר לנו מחכמתו תשובה. בתחלה היה סובר ז"ל בכל דבר שהוא משום שבות לא גזרי עליו בין השמשות ועל זה היה פירושו במשנה וחזר ותקן במקום מצוה דעיקר דברי ר' בעירוב שאין מניחן אותו אלא לדבר מצוה כשאמרת וזה שדק ז"ל ואמר בחבור או שהיה שם דוחק או טרוד או נחפז כמדומה לי דדוקיא זו יוצא מהא דתנן ספק חשיכה ספק אינו חשיכה וכולי ומעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין ואוקימנה בערובי חצרות שאין בהנחתן מצוה ואינו אלא בשנדחק ונחפז ולא הניח מבעוד יום ודיקינן מנה לכל טרוד ונחפז בדבר שהוא משום שבות ועוד עירובי תחומין עצמן מי לא קימא לן דמניחין אותן ליראה ודוחק כשמניחין אותן לדבר מצוה אם באו גוים וכולי ומה יש ראיה מוכחת יותר מזו ולא נתבארה לנו וכל מה שהקשית לענין אין מעשרין את הודאי שאיפשר שיהיה בעישורו מצוה לא קשיא כלל דסתם הדברים בשאין בו מצוה ולא מפני שאפשר שיהיה בדבר מצוה בקצת העתים נפסוק ונתני שמעשרין דמידי דפסיק ליה לתנא כדמאי תני מידי דלא פסיק ליה לא תני ואם יהיה בעישור הודאי מצוה מעשרין שעור מה שהן צריכין לאותה מצוה מידי דהוי אתשמיש במחובר וכיוצא בו ממילי דשבות דלא תנן שאין מעשרין אלא למילי דידוע שמעשר כדי לתקן אוצרו שמוכר ממנו או שאוכל ממנו לחול ולשבת ועוד דקא מקשית ועוד עיקר עשור ודאי מצוה דאוריתא הואי האי מצוה שאינה חובה היא כמצות עירוב חצרות שאין אדם חייב לעשר פירותיו אלא אם ירצה אדם להניח פירותיו טבולים כל הימים ויאכל מפירות אחרים מתוקנים הרשות בידו ואינו מבטל מצוה ודאמרינן בהאי ענינא לדבר מצוה למצוה שהוא חובה אמרינן בעירוב תחומין שמניחין אותו כדי לילך לבית האבל או לבית המשתה שהוא חובה משום גמילות חסדים ודקא אמרינן לא נצרכה אלא ליתן לכהן בו ביום ואמר ר' יצחק לא מבעיא וכולי כל זה ביום טוב עצמו או בשבת עצמה אבל בין השמשות אימא לך לעולם מעשרין אם יהיה שם מצוה ושהיקשית אי סבירא לן דליכא מחלוקת בדבר וכולי ודאי מחלוקת בדבר בין ר' ובין רבנן כדגרסינן בגמרא בפירוש מאי ר' ומאי רבנן דתניא וכולי אבל לענין אין מעשרין את הודאי לית בה חלוקה על ר' דאילו הוי ביה חלוקה לא הוה גמרא שתיק מלאיתוביה לר' מהאי מתניתן ולדחוי מימריה דסתם מתניתן ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם מתניתן ומדלא חזינן לגמרא דאותיב לר' מהאי מתניתן שמע מינה שאינה חלוקה עליו כלל וליכא בזו ההלכה קושיא כלל לענין מצוה שהדבר פשוט אבל לענין דוחק ודאי דחוק הוא וכבר אמרתי מה שנראה לי בו ואפשר שיש לו ז"ל ראיה ברורה יותר מן הראיות שאמרתי והאל ברוך הוא יודע. שאלה טו. אמר הרב ז"ל (הלכות שבת פ' י"ד הלכה א') איזו היא רשות הרבים מדברות ויערים ושדות ובכולהו קא קשיא לי בין מדברות בין יערים בין שדות מדברות מיהא קא מקשינן אתנא ונחשוב נמי מדבר דהא תניא והמדבר ופריק אביי לא קשיא כאן בזמן שהיו ישראל במדבר וכאן בזמן הזה ומפרשי עלמא דבזמן שהיו ישראל במדבר היה ליה רשות הרבים מתוך שהיו מחנותיהם