ברכת אברהם כג

ליה בפסח קודם האנינות ומפני זה לא חלה אנינות עליה ולא העמידו דבריהם במקום כרת והך שינויא דשנית להני שמעתתא בתשובתך ואמרת דלא אתא גמרא אלא לאשמעינן דקודם חצות אינו מביא קרבן פסח לבדו ולאחר חצות מביא אפילו לבדו לא ידעתי מנין לך תירוץ זה אי מגמ' לא ידענו ולא ראינו הודיענו באיזה מקום בא תירוץ זה ואי מסברא לא מנחינן תלמוד ערוך מוכיח דלאחר חצות מביא וקודם חצות נדחה והדרינן לשנויך דבכי האי שינויא אמרינן ואנן אשנויי ניקו וניסמך כל שכן שאינו שינוי מצוי בתלמוד אלא בסברא די לך ודאמרת דלא אירי גמרא אלא בענין הכבש עצמו אם ידחה לשני או לא ידחה אם תדחוק ותאמר כך שמעתא דפסחים דהיא בענין המפריש את פסחו מה תאמר בשמעתא דזבחים דהיא בפירוש באונן עצמו ואמרינן קודם חצות דלא חזי לפסח חלה אנינות עליה ולאחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה אנינות עליה וכמה יש לתמוה על זה השבוש שאמרת דאונן דחלה אנינות עליה אע"פ שאינן שוחטין עליו בפני עצמו שוחטין עליו עם אחרים דמאחר דחלה אנינות עליה ולא חזי לפסח מה לי בפני עצמו מה לי עם אחרים וכי יעלה על הדעת דאונן דתנן גבי מפקח בז"ל וחבריו אין אונן דלאחר חצות דהוא ראוי ומחוייב לקרבן ומן הדין היה לשחוט עליו אלא בפני עצמו אלא גזרה שמא מפני כאב לבו לא יאכל וישאר הבשר ויבא לידי שריפה והיינו דתנן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן שלא יביאו את הפסח לידי פסול ולדבריך אונן דקודם חצות כאב לבו הרבה ומפני זה אין שוחטין עליו בפני עצמו ושלאחר חצות לא חיישינן ביה שמא יביא את הפסח לידי פסול שכאב לבו מועט ואינו כראשון ומפני זה שוחטין עליו בפני עצמו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מי שימות לו מת קודם חצות אבלו מרובה יתר ממי שימות לו מת אחר חצות ואין בנו צורך להאריך בביאור הפסד זה הפירוש ושאמרת בכלל קושיתך היכי אשכחן תנא דפטר אונן ודחה אותו לפסח שני הא אשכחן ליה בענין המפריש פסחו ומת כולי כדתריץ רבא ושאמרת הא תנן רבנן אלו עושין את השני הזבים והזבות ולא תנא אונן בהדיהו לא קשיא מידי דמידי דפסיק ליה לתנא כגון זבים וזבות תנא מידי דלא פסיק ליה כגון אונן דפעמים נדחה לשני ופעמים עושה בראשון בשמת לו מת אחר חצות לא תנא והא תנא בהדיהו טמא שהוא טמא מת ואונן שמת לו מת קודם חצות סתמיה דטמא הוא כדגרסינן בזבחים לסיועיה לאביי ומנא תימרא דשאני לך בין קודם חצות לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכולי ואי בעית אימא תנא ושייר ודקא מקשית מאוקמתא דרב ששת דמזיד ואונן דקתני בהדיהו לא קשיא מידי דאנן דומיה דמזיד קאמר מזיד שהוא חייב בקרבן פסח בראשון כך אונן שהוא חייב בראשון ולא הקריב ואינו אלא באונן דאיחזי לפסח כגון שמת לו מת אחר חצות כדאמר אביי ולא דחינן גמרא בכי הני קשיא דמיפרקי מכמה אנפי שאמרת בתחלת דברך דמי שמת לו מת קודם חצות לאו אונן קרינן ביה טעות הוא דאע"ג דלא חלה אנינות עליה לענין פסח חלה עליה לענין קדשים כדתנן בפירוש טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים ולא עוד אלא שאפילו לענין פסח אקרי אונן דאמרינן אונן ומזיד קתני בהדיהו מלשון המשנה עצמה תדע דאונן קרינן ליה ואע"ג דלא חלה אנינות עליה והמשכילים יבינו. שאלה ג. ותו הא דתנן בפסחים מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ודייק משל רבו הוא דלא הא משל עצמו יאכל ורמינן עלה הא דתניא לא משל רבו ולא משל עצמו ופרקינן לא קשיא הא במשנה ראשנה הא במשנה אחרונה וכן נמי הא דתנן הכל חייבין בראיה ואוקימנה לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין ודקאמר רבינא מי שחציו עבד יכול פטור מן הראיה וקשיא ליה מתניתן ופרקה כאן במשנה ראשונה וכאן במשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו וכולי ובתרינהו פסק ז"ל דמתני במשנה ראשנה דהכי קאמר לענין פסח (פ"א מהלכות קרבן פסח) מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין