ברכת אשר על התורה, במדבר ד:לו

"ויהיו פקדיהם (של בני קהת מל' ועד נ' שנה) למשפחֹתם אלפים שבע מאות וחמשים". והנה מצינו מנייה של עשרות רק כאן ולהלן (פסוק מ) אצל בני גרשון וכמו כן למעלה (א, כה) אצל בני גד - "חמשה וארבעים אלף ושש מאות וחמשים", ואלמלא מספר אחרון זה, הייתי אומר שאין הכתוב מקפיד למסור־לדייק עד לעשרות אלא בהקשר למספרים שהם יחסית קטנים, כגון פחות מחמשת אלפים. אך מכיוון שהכתוב מונה עשרות גם שם, תמוה שבכל יתר המניות אין עשרות, והרי אין להניח שאצל כולם נמנו בדיוק מאות, כלומר מספרים עגולים.

והנה בבדיקה מדויקת יותר של מניית בני ישראל עולה כך:

יחידות - עודפי בכורות ישראל על מספר הלווים בני שלושים עד חמישים (פרק ג, פסוקים מג ו-מו).

עשרות - בני ראובן (רק להלן כו, ז); בני גד (פרק א, פסוקים כה ו-מו ופרק ב, פסוקים טו ו־טז. ואולם אין עשרות אצל בני גד להלן כו, יח); בני קהת (ד, לו); בני גרשון (שם, מ וכתוצאה מזה - שם, מח).

מסתבר אפוא שאין הכתוב מזכיר יחידות במספרים שמעל אלף, וזה שהוא מזכיר עשרות בהקשר למספרים כאלה - במקרים בודדים בלבד - אכן טעון הסבר, כי מהו המיוחד אצל בני ראובן וגד, קהת וגרשון.

כאמור, אין זה אלא לגבי מניית אנשים, אך לא כן לגבי בהמות וזהב, ראה להלן (לא, לז-לט ושם, נב). (פ' נשא תשמ"ז, תשנ"ח, תשנ"ט) וראה דבריו של הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א בספרו "טעמא דקרא" (א, כ) שכתב: בכל השבטים היו מאות שלמות חוץ משבט גד שהיה חמישים. ויש לומר דבכל השבטים לא חשיב פרטא זוטא כמו שכתוב בבכורות (ה ע"א), ולכן אם היה יותר מחמישים חשיב ליה במאה ואם היה פחות מחמישים חשיב ליה במאה הקודמת, וכמו שכתוב בקדושין (יב ע"א): כיון דנפקא להו מפלגא קרוב לאלפים קרי ליה. אבל בגד שהיה ממש חמישים בצמצום, מוכרח לחושבם. ועיין רמב"ם (הלכות קידוש החודש יג, ט). ע"כ. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אין זה מתרץ את בני ראובן במנין השני.