ברכת אשר על התורה, במדבר ל

רש"י ד"ה ראשי המטות, ...ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה, מפר בשלושה הדיוטות. ע"כ. עלי לבדוק מדוע רש"י מדבר בהפרה ולא בהתרה. (פ' מטות תשנ"ה) לפי "מנחת יהודה" יש כאן טעות סופר וצריך לומר 'שהתרת', שהרי החכם עוקר את הנדר רק בלשון התרה ולא בהפרה. ובעל "אמרי שפר" כתב שרש"י נקט לשון חכמים שלא דקדקו בכך, כמו שמצינו בפרק "יש נוחלין" (בבא בתרא קכ ע"ב) שהפרת נדרים בשלשה, והיינו התרה, שהרי הפרת הנדר נעשית על ידי הבעל או האב, וכמו שפירש רשב"ם שם.

רש"י ד"ה זה הדבר, מיעוט הוא וכו'. כלומר הדינים הכתובים בפרשה זו נוהגים רק באופן האמור בפרשה. וכוונת הכתוב לומר שחכם מבטל את הנדר בלשון 'התרה', ובעל מבטל את הנדר בלשון 'הפרה'. וטעם הדבר מבואר במסכת נדרים (עז ע"ב. וראה ר"ן שם), לפי שהחכם, על ידי חרטת הנודר, הרי הוא עוקר ומבטל את הנדר למפרע, ומשמעות לשון 'התרה' היא שמתיר את הנדר לגמרי, שלא היה אסור מתחילתו. ואילו הבעל אינו מבטל את הנדר אלא מכאן ולהבא, ומשמעות לשון 'הפרה' היא שמפר ומונע את קיום הנדר מאותה שעה ואילך. ולפי הפשט קשה להבין, מהו המיוחד ב"זה הדבר" שה' ציווהו, והרי דברים רבים ציוה יתברך. (פ' מטות מסעי תש"ס, למחרת יציאתי מבית החולים הדסה) וראה רש"ר הירש. לדבריו, פתיחה זו באה להדגיש את משמעותה ואת חשיבותה של המצוה.

רש"י ד"ה נדר, האומר, הרי עלי קונם שלא אוכל וכו'. משמע שכל זה בשלילה, נדר שלא לעשות, אבל לא בחיוב, קבלה על עצמו לעשות דבר מסוים. וכך גם משמע מדברי רש"י להלן (פסוק יד ד"ה כל נדר וכל שבעת אסר וגו'). וראה רא"ם המבאר שנדר אינו אלא התפסת איסור על החפץ ולכן לא שייך בו "קום עשה". (פ' מטות מסעי תשס"א)

ומקרא מפורש הוא (פסוק יד) - "כל נדר וכל שבֻעת אִסר לענֹת נפש". (פ' מטות מסעי תשס"ב)

"...כל נדריה ואסריה... לא יקום". לא ראיתי מי שיעיר על לשון היחיד במקום שלכאורה היה צריך לבוא לשון רבים, אף לא ב"דעת מקרא". (פ' מטות מסעי תשס"ד)

רש"י ד"ה וה' יסלח לה, ...זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר, ואם וכו'. לכאורה צריך לומר: "אף על פי" בלא ו"ו. אך גם בדפו"ר כמו כאן. (פ' מטות מסעי תש"ס)

רש"י ד"ה ואם היו תהיה לאיש, ...ואין צריך לומר אם קיים אחד מהם (נדרים ס"ז ע"א). ע"כ. משמע שיש הבדל בין קיום מפורש, שאמר לה "מקויים לך נדרך" או "יפה נדרת" וכדו', ובין שמיעה בלא תגובה־הפרה, וזה תמוה, וצריך לעיין בגמרא שם. (פ' מטות מסעי תשס"ד) בגמרא שם מבואר, שהואיל והדין הוא שהמקיים את נדרה (של בתו או אשתו), יכול ביום שמעו להשאל לחכם על הקמתו, ולחזור ולהפר את נדרה. לפיכך אומרת המשנה "ואין צריך לומר אם קיים אחד מהם" - להשמיע, שאף על פי שזה שקיים את נדרה נשאל על הקמתו, וחזר והפר, אין הפרתו מצטרפת להפרתו הקודמת של האחר, שאין נדרה מופר, אלא אם כן מפירים שניהם בבת אחת.

"ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה". קצת קשה לי: הרי ברור ששומע רק ביום שמעו, לא לפני כן ולא אחרי כן, והעיקר הוא שהוא מחריש ביום שמעו, ועל כן צריך היה לומר בסדר הפוך - והחריש לה ביום שמעו. (פ' מטות מסעי תש"ן)

והיה מתבקש שרש"י יאמר: סרס המקרא ופרשהו. (פ' מטות מסעי תשנ"ט) וראה "העמק דבר" על אתר. ובעל "אזנים לתורה" כתב: ושמע אישה ביום שמעו - של האב, שהפר לה בו ביום (כשיטת הרמב"ם בהלכות נדרים יב, יז). ע"כ.

"...בין איש לאשתו, בין אב לבתו" וגו'. פסוק כולל־מסיים זה, קשה: (א) אין הוא מזכיר את כל המצבים שבפרשה. (ב) הוא הופך את הסדר של שני המצבים שהוא אכן מזכיר. כי הנה סדר הפרשה הוא כך: איש (פסוק ג); בת (פסוקים ד-ו); ארוסה (ראה רש"י) (פסוקים ז-ט); אלמנה וגרושה (פסוק י); אשת איש (פסוקים יא-טז), ואין זה עולה יפה עם הסדר שבפסוקנו - איש ואשתו ואחר כך איש ובתו, אף על פי שזהו הסדר הפשוט. וצריך עיון. (פ' פינחס תשס"ב)