ברכת אשר על התורה, ויקרא כב:כא

"לפלא נדר או לנדבה". שאלתי עצמי, היכן למ"ד השימוש אצל "נדר" כי אילו היה להיפך, כלומר: לנדר או נדבה - ניחא, אך כך קשה לכאורה. (פ' אמור תש"ן)

ואולי צריך לשאול למשמעה של למ"ד־השימוש ב"לנדבה", שהרי "לפלא" פירושו - להפריש, ואינו מצריך אפוא כל אות־שימוש. (פ' אמור תשנ"ז)

והרי ביאורו היפה של ר' מנחם בולה ב"דעת מקרא": שעורו (לפי הכלל 'מושך עצמו ואחר עמו'): לפלא נדר או לפלא נדבה, כלומר: להפריש נדר או להפריש נדבה. (פ' אמור תשס"א)

"תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו". וקשה לי, מה בין זה ובין הפסוק הקודם "כל אשר בו מום לא תקריבו". וראה להלן (פסוק כב) רש"י ד"ה לא תקריבו, ג' פעמים (דהיינו פסוקים כ, כב, כד) - להזהיר על הקדשתן ועל שחיטתן ועל זריקת דמן, עכ"ל, ואת פסוקנו אינו מזכיר בהקשר זה. (פ' אמור תשמ"ז) וראה ר"ע ספורנו שכתב: אחר שהזהיר על העולה שהיא קדשי קדשים שיהיה זכר ושלא יהיה בו מום, וביאר שזה אינו מחוייב זולתי בבקר ובצאן... אמר "ואיש כי יקריב זבח שלמים לה'" - ביאר שאף על פי שהם קדשים קלים, ובהם לא יתחייב זכרות... מכל מקום יתחייב בהם התמות.